בכל פעם שאני נעמדת מול צילום תלוי על קיר של חלל תצוגה אני שואלת את עצמי את אותה שאלה: האם לאמן הייתה כוונה שאני אראה את ההשתקפות שלי בעבודה שלו? האם הוא רצה להפוך את הצופה לחלק מהצילום שלו?
הרבה מאוד צילומים ממסוגרים עם זכוכית מבריקה, או מודפסים על נייר מבריק. המרקם המבריק תמיד מאפשר למה שעומד מולו להשתקף על השטח שלו. תמיד.
אני משערת שברוב המקרים אין כוונה לשתף את הצופה ולהפוך אותו לחלק מהעבודה. מצד שני, יש פתרונות למסגור או הדפסה על חומרים לא מבריקים. אז אולי כן יש כוונות כאלה?
Wooden Mirror, Daniel Rozin – 1999
כשנכנסים לתערוכה שמוצגת כעת במוזיאון ישראל בירושלים – “חללים נזילים” – העבודה הראשונה שבולטת (כי היא גדולה ואפשר לראות אותה מכל פינה כמעט) היא זו של דניאל רוזין, רצף של מראות בזווית. כשעומדים מול המראות הדמות של הצופה משכפלת ו”שוברת” את עצמה. כאשר הולכים בחלל המרכזי ומסתובבים בין העבודות של רוזין, החוויה חוזרת על עצמה באופנים שונים: קיר של ריבועי קרטון “מצייר” את הצורה והתנועה של מי שעומד מולו. שלושה מסכים עם צורות מופשטות, שנראות כמו פילטרים שונים של פוטושופ. עד שהמסך (למעשה, העינית של המצלמה שמוצבת מעליו) לא קולט תנועה, הוא נראה כמו סתם מסך עם צבעים. כשמישהו עומד מולו, הדמות והתנועה של הגוף “מתלבשים” על המסך ויוצרים צורה.
בעבודתו של רוזין, הצופה הוא חלק פעיל והכרחי בעבודה. בלי צופה אין דימוי ואין תנועה. וגם מאפשרת לראות את עצמו בדרכים שונות, להיות חלק ממה שמוצג בתערוכה. (“אני מופיע בטלויזיה, אמא”, התלהב ילד קטן).
דניאל רוזין עושה שימוש בטכנולוגיה על מנת ליצור עבודת אמנות. וזה הבסיס לתערוכה כולה, בה משתתפים חמישה אמנים. אמנות שמדברת בשפה מבוססת טכנולוגיות, שיוצרת אינטראקציה עם הצופים, מפעילה אותם, מעבירה אותם למרכז הבמה.
בעצם, לא נכון לקרוא למבקר בתערוכה הזו “צופה”. החוויה דומה יותר לביקור בגן משחקים, מלא הפתעות נהדרות, שלא משאיר את המבקר בצד כ”צופה”, אלא מקרב אותו לזירת ההתרחשות, הופך אותו לחלק ממנה.
גן משחקים בגלל התחושה הנעימה, שמה שנמצא שם יכול לדבר ולתקשר עם כל אחד, בגלל שזה מעורר סקרנות ומחשבה.
Bjork: Pagan Poetry, Amit Pitaru
עמית פיטרו מפעיל את המבקר בדרך אחרת: מסך מגע מוצב בחדר לבן וסטרילי שמוקרן על קיר מאפשר למבקר להחליט מה הוא רוצה לראות או לעשות: אם יזיז את האצבע על המסך יווצרו צורות שעוקבות אחרי התנועה של האצבע.
אפשר גם לראות עבודה יפהפיה שמשלבת תנועה, צורה וסאונד – לשיר של ביורק Pagan poetry, כאשר הצורה נוצרת מתוך הקשבה ובעקבות הסאונד. גם כאן קיימת אפשרות להתערב ולשנות את התנועה (או פשוט להתרווח ולהנות מכל שניה…)
היכולת של הממסד לראות בעבודות שמבוססות על טכנולוגיות יצירות אמנות היא ברוכה ולא מובנת מאליה ועל כך מגיעה למוזיאון תודה גדולה.
תערוכה יפה, מעניינת, שעושה כבוד לאמנות דיגיטלית ומציעה סוג של חוויה שונה ומעניינת.
