במוסף סוף שבוע של ידיעות פורסמה כתבה גדולה ומפרגנת על מיכל רובנר.
מיכל רובנר היא אמנית ישראלית שחיה ויוצרת בניו יורק, מוכרת ומוערכת בקנה מידה בינלאומי, נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה.
העבודה של רובנר היא מורכבת, מרתקת, מסועפת.
הכתבה התמקדה בעיקר באופן העבודה של רובנר, בהתמסרות הטוטאלית שלה אל האמנות.
מיכל רובנר הייתה פעם נשואה לאיש, כבר הרבה שנים היא בחרה בדרך חיים שהיא לא הדרך שהחברה הייתה מצפה ממנה (לא רק ממנה, מכל אחד ואחת): היא לא נשואה, לא ילדה וכנראה גם לא תלד.
כל חייה מוקדשים לאמנות. זה מה שהיא רוצה לעשות וזה מה שהיא עושה.
אנשים כמוה מעוררים בי קצת קנאה: היכולת להתמסר באופן טוטאלי לצרכים שלה, לרצונות שלה, לדחפים שלה. לעבודה המפרכת, הסיזיפית, המתסכלת והמשמחת של היצירה.
כל חיי הבוגרים אני מנסה לגשר על הפער הזה שבין חיי היומיום [מצד אחד]: ילדים, בית, פרנסה [מצד שני] והצורך המטורף הזה ליצור, לעשות רק את זה.
אולי זה סתם תירוץ, אולי חוסר כשרון, אבל מאוד ברור לי, שכשהולכים ככה בין הטיפות, אין צד אחד שיוצא מוצלח במיוחד: תמיד יש סדר עדיפויות (מסיבת הסיום של הילד בכיתה א’ יותר חשובה מראיון לתוכנית טלויזיה, לך תדע איזה נזק אני אעשה לו אם לא אגיע…בחיי סיפור אמיתי) תמיד יש הפסקות, תמיד יש הפרעות. תמיד יש וויתורים, תמיד יש פשרות. אין טוטאליות. אין התמסרות מוחלטת.
כי כשאני יושבת עם הילדים שלי ומקשיבה למה קרה היום בבית הספר ובמוח שלי מתרוצצים רעיונות לפרוייקט חדש, אני לא באמת מקשיבה להם וגם לא מקדישה מחשבה עמוקה ורצינית לפרוייקט. וכשאני יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב משהו, והבת שלי מתקשרת שאבוא לקחת אותה ע-כ-ש-י-ו מהקניון, מה אני אגיד לה? תחכי ? תבואי באוטובוס ? (בטח). וכך הלאה.
ושאף אחד לא יבין אותי לא נכון: בניגוד למאמר שהביאה כרמל על אינסטינקט אמהי, ועם כל הכבוד למחקר של דר’ מאירה וייס, אני מאוד בטוחה באינסטינקט האמהי שלי. הוא הגיע לעולם יחד עם הבן שלי (שהיה מעוך וסגול וממש לא יפה בשבועות הראשונים) והכפיל את עצמו עם הולדת הבת שלי (שהייתה מדהימה ביופיה כשהיא נולדה, אבל לא קיבלה יותר אהבה ממנו…).
