כל יום אני מקבלת מספר לא מבוטל של זבל לתיבת הדואר שלי, כמו כולנו.
לא יודעת מי צילם את התמונות האלה, וגם לא בדיוק איפה, אם כי לפי תווי הפנים והכיתוב על השלט אפשר לנחש פחות או יותר. והאמת, לא ממש משנה.
אין לי דברי חכמה להגיד עליהן.
אני יודעת שיש עוני ועוולות ועצב בעולם. רחוק מאיתנו וגם קרוב אלינו.
ובכל זאת: עצוב כל כך. והרגשה של חוסר אונים.
מה אני הקטנה יכולה לעשות חוץ מלהעלות אותן לכאן?
כלום.
* * *
נזכרתי בספר מדהים שקראתי לפני הרבה שנים, של ז’ורז’ אמדו. שמו, בתרגום חופשי מאוד מפורטוגזית: האדונים של החול. סיפור על כנופיות ילדים בבאיה, ברזיל. ילדים של אף אחד, שחיים ברחוב, בחופי הים ומנסים לשרוד. ראיתי אותם, ילדים חסרי בית, חסרי משפחה שמסתובבים ברחובות, בחופים המדהימים של ריו, ברחובות המלוקקים של בואנוס איירס, ברחובות המטונפים של לה פז. כאלה ששורדים והרבה כאלה שלא.
כאלה שמנסים למכור שטויות, רק להביא כמה אגורות הביתה, אם יש כזה בכלל. כאלה שנעמדים ליד השולחן במסעדה ומבקשים פרוסת לחם.
מדכא נורא, במיוחד המבט הזה בתמונה התחתונה, מבט של מעשן כבד, שראה הכל
הלוואי על כולנו דואר זבל עם תוכן אמיתי. אני רק מקבל הצעות להגדלת החזה. הייתי עושה איתם משהו, אבל זה נראה לי כואב מדי.
ולנקודה עצמה. העולם אכזר, אין ספק.
זה מה שהכי עצוב כאן. לא הסיגריה עצמה, אלא המבט הזה של אחד שראה כבר הכל.
דואר זבל זו צרה. אני דווקא מקבלת מלא הצעות לקנות ויאגרה.
והלוואי על כולנו פחות מראות כאלה
שעוסק בילדי רחוב. ליתר דיוק, בילד ברזילאי
אחד שמחליט לאמץ לו אישה ולגור איתה.
סרט מעולה ועצוב. נשמע לך מוּכר?
נראה לי שלזה את מתכוונת, האישה היא זונה
ויש רגע מכמיר ומזעזע (אותי לפחות) שבו הוא יונק
זכורים לי מאפריקה כל אותם ילדים קטנים ומסכנים המבקשים כסף מתיירים.
אני זוכר בלסותו, ילד קטן בה וכל מה שאמר לי היה “money”.
כמות העוני בעולם היא עצומה, ובאמת הרבה מאוד אנשים לא מודעים לכך וזה חבל, יום אחד זה יהיה בעוכרינו.
ככה זה כאשר 6% מאוכלוסיית העולם צורכת 40% ממה שיש לו להציע. והפערים רק הולכים וגדלים. ילד אמריקאי צורך בשנה הראשונה לחייו פי 120!!! מילד הודי.זה ייעצר בסוף אבל יכאב מאד לכולם……ר
זה ייעצר, אני לא מבינה כל כך. אני רק רואה שהפערים הולכים וגדלים. או אולי פשוט אנחנו רואים יותר, כי נוסעים יותר, והתקשורת והטלויזיה מביאה לנו הכל עד הבית.