סופסוף ראיתי את הסרט החדש של טרנטינו.
כבר חצי שנה אני שומעת עליו, ראיתי טריילר שפתח לי את התיאבון. במהלך ארוחת השחיתות המסורתית של שבת נפלה החלטה משפחתית: היום הולכים לראות את “להרוג את ביל”.
ראשית – וידוי: אני מאוד מאוד אוהבת את מה שטרנטינו עושה.
מאוד אהבתי את ספרות זולה וכלבי אשמורת. סרטים גדולים, יצירתיים, שונים. מדי פעם אני רואה אותם שוב והם תמיד מפתיעים אותי מחדש. את ג’קי בראון לא ראיתי.
דור כבר ראה את הסרט (אבל רצה עוד פעם) והזהיר אותי שיש הרבה אלימות שם.
מה שבאמת נכון.
אבל, כמויות הדם המושפרצות בסרט הן כל כך מוגזמות, שהן ממש לא מצליחות להפוך את הקיבה. לי בכל אופן. בסרט יש כל כך הרבה מעבר לדם והאלימות: הסרט בנוי פרקים-פרקים, לא עוקבים מבחינת הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות, הוא קופץ קדימה ונסוג לתחילת הסיפור, הסרט כולו הוא מחווה לז’אנרים שונים של סרטי פעולה: סרטים יפניים וסרטי מאפיה איטלקיים ומערבונים אמריקאיים. קולנוע פוסטמודרני במיטבו. טרנטינו מצטט את הז’אנרים הללו. הוא לוקח מהם אלמנטים ודמויות, מערבב ומנער, מוסיף סאונד שהוא דיסוננטי לחלוטין, כלומר, לא הסאונד שהיינו מצפים או שמורגלים לו בסצנות כאלה. בונה דמויות חדשות מתוך סטריאוטיפים מוכרים: הלוחם והגיבור, האכזרי והנוקם(ת) ומעניק להם מימדים חדשים.
ילדה לבושה בתלבושת בית ספר עם גרביים לבנות עד הברך, היא רוצחת חסרת רחמים ומסוכנת.
Go-Go Yubari |
הכלה היא אישה יפה, בלונדינית, מתוחכמת, חזקה, שכמעט נרצחת ביום חתונתה, בהריון מתקדם, כל האורחים שלה מתים בטבח (רק לי זה מזכיר את שרון טייט, אשתו ההרה של רומן פולנסקי, אמן סרטים מדממים בפני עצמו?). היא שורדת את הטבח, מתעוררת לחיים לאחר 4 שנות תרדמת והולכת לנקום באלה שפגעו בה.
הכושית חסרת הרחמים שמנסה לדחות “כאילו” את הקרב כדי שבתה הקטנה לא תהיה נוכחת בו, ונרצחת מול עיניה.
מלכת העולם התחתון של טוקיו, שסיפור חייה מגולל בוירטואוזיות באמצעות אנימה, סרט מצוייר בסגנון יפני, אישה קטנה שנוקמת את מות הוריה והופכת לעורפת ראשים חסרת רחמים.
O-Ren Ishii |
גיבורות נשים (פוסט-פמיניזם?) שממלאות את התפקידים הגבריים הסטריאוטיפיים בסרטי פעולה: לוחמות, נוקמות, בלתי מתפשרות, אכזריות, כמעט לא אנושיות בנחישות שלהן להרוג את היריבים שלהן.
הן מחזירות מלחמה כמו לביאות, הקרבות האמיתיים הן של נשים מול נשים. את הגברים הן מוחקות מעל פני האדמה בתנועת חרב מדוייקת.
נצחון הנשים? נקמת המין הנשי? הנשים בסרטים שטרנטינו מצטט היו קישוט, משענת, לפעמים נלחמו על נפשן, אבל הן תמיד היו בצללים, לא לוחמות ולא רוצחות. הן היו כנועות, פגעו בהן, אנסו אותן, השפילו אותן. לא אצל טרנטינו.
על כל הנשים האלה מפקד ביל המסתורי (גירסה מרושעת לצ’ארלי מהמלאכיות של צ’ארלי?) האכזרי והכל יכול, הוא שפקד להרוג את הכלה ואורחיה בחתונה. הוא זה שניסה לחסל אותה סופית בירייה אך לא הצליח. הוא מתפייט מול פרצופה המדמם של הכלה ואומר לה: “את חושבת שאני סדיסט? אני עושה עכשיו את המעשה המזוכיסטי ביותר שעשיתי בחיי” ויורה בה. היא מספיקה להגיד לו שהתינוק בבטן שלה הוא שלו.
הסרט מחולק לשני חלקים, כנראה כי חששו בהפקה שקיבתם של הצופים לא תשרוד 4 שעות של דם ואלימות.
אני די משוכנעת שטרנטינו לא חשב שמישהו יאמין לסצנות הקרבות כמו שהן: אישה אחת (אמנם לוחמת ונוקמת את אבדן בתה מצויידת בחרב מיוחדת במינה) מול 88 רוצחים משוגעים? נו באמת. גם ברוס לי היה נכשל במשימה, נראה לי. היא מניפה את החרב, מרחפת מעל ראשיהם של ה”משוגעים”, מחול אסטטי עקוב מדם וזעקות כאב.
The Bride |
לסיכום, אני מאוד מאוד ממליצה למי שמסוגל לראות ולהנות מבעד לנהרות של דם. שווה את המאמץ.
* כל הצילומים מתוך האתר של הסרט
* * *
הא, כן, עוד משהו על כלות (קשור ? כך נראה לי)
Marcel Duchamp The Bride Stripped Bare by her Bachelors, Even (The Large Glass) (1915-23) Philadelphia Museum of Art
|
