לפני 9 שנים, בראשון למאי בצהריים כיביתי את הנייד. זה היה כשבועיים אחרי פסח. תקופה מורכבת רגשית, מתישה. ניסיתי לנוח, להתנתק מעט מהעולם. כשהתעוררתי הייתה הודעה קולית מדוד שלי, שבישר לי שאמא נפטרה. היא הייתה אישה לא בריאה בנפשה, אבל המצב הגופני שלה היה סביר. ובאוקטובר הקודם רק חגגנו לה 70.
היו לנו כרטיסים מוזמנים לשבוע בברסלונה: התקיים שם בפעם השלישית אירוע של אמנות דיגיטלית מגניב שממש ציפיתי להגיע אליו סופסוף.
מאוד התלבטנו, האם לנסוע לפני תום השבעה, או לבטל. החלטנו לנסוע.
אני לא מתחברת לטקסים ומנהגים דתיים מכל סוג שהוא. אבל בנסיעה הזו הבנתי את המשמעות העמוקה של השבעה: זה לא קשור לדת. זה לא קשור לשחרור המת. זה הצורך העמוק להפנים, להבין את ה”לא עוד”, לאפשר למוח ולגוף להתאבל.
כמובן שלא הייתה לי סבלנות לפסטיבל. החלטנו לשכור אוטו ולנסוע צפונה. הדרך הייתה כל כך יפה, צילמתי אינסוף בתים בין עצים וליד הים. כשהגענו לפיגרס ירד מבול והמוזיאון של דאלי היה סגור.
סיכמנו שנחזור. שנעשה “תיקון” לנסיעה הלא כל כך מוצלחת הזו.
השנה החלטנו שלא נשארים בארץ בפסח. ושנוסעים לצפון ספרד ולפורטוגל. התכנון המקורי היה לנחות בברסלונה, וישר לנסוע לפיגרס. ברגע האחרון הרגשתי שאני חייבת יום אחד לפחות בברסלונה.
אז תכננו לנו איפה נהיה כל יום, מקומות מסויימים שרצינו לבקר, בדקנו טוב–טוב שעות פתיחה של מוזיאונים.
ראינו תערוכה נפלאה של Hiroshi Sugimoto, צלם יפני שאני ממש אוהבת.
ותערוכה מעוררת השראה של Andrea Fraser.
והייתה ארוחת צהריים טעימה עם חבר שלא ראינו המון זמן.
ברסלונה הייתה כל כך טובה אליי…הרחוב, האנשים, האוכל (אם כי לא פשוט להיות צמחונית בספרד), הריחות, הקטלונית, הקצב של העיר. הכל אני אוהבת בה.
פיגרס חמודה, המוזאון של דאלי היה מפוצץ בתיירים שצילמו וצילמו ולא ראו הרבה. אני לא מעריצה גדולה של דאלי, אבל מאוד נהנתי מהביקור הזה.
הקדשנו בוקר שלם לגוגנהיים בבילבאו, מוצגת שם תערוכה מקיפה ונפלאה של Louise Bourgeois שרק בשבילה שווה להגיע לשם.
בדרך לליסבון ישנו לילה במלון-ארמון בפורטו.
בפעם הראשונה שעליתי לארץ עשינו את רוב הדרך מבואנוס איירס למעון עולים ברמלה, באוניה. הייתי בת 11 ואני זוכרת בעיקר את הבחילות מהנדנוד האינסופי, הפסטה האיטלקית הטעימה ובמיוחד את ליסבון, אחת מערי הנמל בהן עצרנו בדרך.
היינו שם רק יום אחד, אבל כל השנים האלה זכרתי את הרחובות, את החשמליות העתיקות, וצילום שאבא צילם, בכנסיה.
ליסבון עיר מרתקת, יש בה שילוב של ישן וחדש , יש בה אחת הגלידות הטובות שאכלתי (ובתור בתזוג לאיש “חולה” גלידה, ביקרתי בלא מעט גלידריות טובות בחיי)
שלושה ימים בילינו שם, שמענו שירת פאדו עצובה לאור נרות, הלכנו קילומטרים ברגל, טיפסנו על אלפי מדרגות.
ביום האחרון נסענו לבלם, למנזר סאן חרונימו. היה תור כל כך ארוך בכניסה שהחלטנו לוותר ולעשות סיבוב באזור. אחרי שאכלנו והסתובבנו בין החנויות הקטנות שמציעות פיצ‘יפקעס לתיירים, עברנו דרך המנזר וכבר לא היה תור אז נכנסנו. ושם זה היה, מין פאטיו עגול ענק עם קשתות ועמודים מפוסלים, הכנסיה שזכרתי מהצילום של אבא.
הטיסה חזרה הייתה ממדריד, והיה לנו יום שלם להסתובב בעיר היפה והפסיכית הזו, שכל כך מזכירה את בואנוס איירס. אז נזכרתי, שבפעם ההיא, לפני 9 שנים, גם נחתנו במדריד והסתובבנו בה יום שלם כשחיכינו לטיסת המשך לברסלונה. אבל מעבר לעובדה הזו לא זכרתי כמעט כלום.
חשבתי על המושג הזה, סגירת מעגל. הרבה מעגלים נסגרו לי במסע הנפלא הזה שעשינו במשך כמעט שבועיים. אלה מעגלים שנסגרו כדי לאפשר שחרור ופתיחה של חדשים. וזו הרגשה כל כך טובה.
