לגעת בנפש

בסוף השיעור של מירה התיישבתי על הספסל שמחוץ לסטודיו לנעול נעליים ולידי התיישבה אישה שמזמן לא ראיתי.

אני עוקבת אחרי העשייה שלך, כל כך אוהבת את האופן בו את מצלמת נשים, היא אמרה לי.

אלה לא סתם צילומים יפים, את מצליחה להגיע אל הנפש של הנשים האלה, אפשר ממש לראות את הפנימיות שלהן, זה מדהים !

כל כך שמחתי על השיחה הזו, לפעמים אנשים אומרים לי “טוב, את יודעת שאת עושה משהו טוב”, אבל תמיד טוב לשמוע את זה, ככה, במילים פשוטות שנוגעות.

והאמת, לא תמיד אני בטוחה שלאנשים ברור מה אני עושה.

לגעת בנפש, זה לא פשוט כל כך. אנחנו מקיפים את עצמנו בחומות, מפחדים להיות פגיעים, אנשים יכולים להיות אלימים.

אני מחפשת להראות לאישה שעומדת מולי, מול המצלמה שלי, את עצמה, את האני האמיתי שלה, ללא הגנות, ללא מסכות.

כל אפשרות אחרת נראית לי שטחית, מזוייפת.

בזמן שאני כותבת את השורות האלה, מתנגן לי בראש השיר של אמן אהוב ליבי, ספינטה “אל פלאקו” שבגיל 16 כתב מילים מפלחות את הבטן, והמשיך לכתוב אותן עד יום מותו.

Si no canto lo que siento
Me voy a morir por dentro

Si quiero me toco el alma
Pues mi carne ya no es nada

(בתרגום חופשי:

אם אני לא שר את מה שאני מרגיש

אמות מבפנים

אם אני רוצה אני נוגע בנפש שלי

כי הבשר שלי הוא כלום)