מודה, אני לא האישה הכי שמחה בעולם.
כלומר, אני יודעת לשמוח, בטח יודעת.
גם יודעת לחפש – וגם למצוא – את מה שיכול לשמח אותי, גם כשאני הכי עצובה.
קורה לי לא מעט, העצב הזה.
אני מרשה לו להיות, משתדלת לא לאפשר לו להשתלט עליי
הבוקר, למשל, החגים הצליחו לבלבל אותי. לא הגעתי לשיעור יוגה.
אז יצאתי למרפסת, וחשבתי, הזדמנות נהדרת לטפל בחממה.
זרעים קטנטנים חיכו שנה שלמה במקרר להזדמנות להתעטף באדמה.
ריח האדמה הלחה, ההבטחה לכל הירוק הטעים הזה שיצמח לי על הגג, מאוד שימחו אותי הבוקר.
וזפלין, תמיד זפלין
