כשהייתי ממש קטנה אבא שלי לימד אותי לצייר מתוך התבוננות בציור.
ישבתי שעות ליד השולחן בחדר שלי וציירתי, קודם קווי מתאר בעפרון, אחר כך צבע.
את הציור ציירתי די מדוייק, בחירת הצבעים הייתה רק שלי.
כשאבא מת לא ישבנו שבעה, כלומר, לא קראנו לזה שבעה.
הסתגרנו בבית ימים ארוכים – לא ספרנו – כאבנו והתגעגענו.
היו לילות שלמים שלא ישנתי, ישבתי על הרצפה בסלון, הקשבתי למוזיקה וציירתי את העטיפות של התקליטים: לד זפלין, ג’טרו, להקות ארגנטינאיות שאהבתי (את חלקן אני אוהבת עד היום).
זוכרת ציור אחד במיוחד, של יס, מאוד אהבתי את העטיפות שלהם עם האיורים של רוג’ר דין .
תמיד באותה שיטה: רישום יחסית מהיר של הקווים, ואז שקיעה באלפי גוונים של צביעה באקריליק, בעיקר (מעולם לא התנסיתי בשמן, אולי פעם)
הציור ההוא היה תלוי בחדר הקטן שלנו בקיבוץ והוא נעלם מתישהו במעברים בין הבתים.
אני לא ממש זוכרת מי קנה לי במתנה ספר של הצייר האמריקאי נורמן רוקוול.
הציור של הכסא האביבי שלו הוא היחיד שציירתי והוא עדיין מונח במדף בסטודיו.
כשבגרתי והתחלתי להבין קצת יותר את שפת האמנות הרגשתי שאני לא יוצרת דבר, אני מעתיקה ציור של מישהו אחר, כשה”תרומה” העיקרית שלי היא בצבע, וזה לא הספיק לי.
(או שפשוט זה היה תהליך שיותר מדי הזכיר לי את מותו של אבא)
אני מודה שאני קצת מתגעגעת לתחושה הזו, ללכת לאיבוד בתוך ציור, גם אם לא אני המצאתי אותו, חמושה במכחול וצבעים.
