לכבוד היומולדת, אמסטרדם העניקה לי במתנה שפעת מהגיהנום.
שבוע שלם בכיתי שככה אני חוגגת, בין אפצ’י לשיעול לבהייה בתקרה, הספקתי לראות את שתי העונות של הסידרה sense8 (לא ברור אם אהבתי אותה בגלל שהייתי חולה ומשועממת או בגלל שזו סידרה ממש טובה, בטח התשובה איפשהו באמצע).
בשבת כבר היה יותר טוב, וזה היה היום האחרון של פסטיבל הצילום, חשבתי, הנה הזדמנות מעולה לצאת קצת מהבית.
מאוד אהבתי את הלוקיישן, ניצול ממש יפה של המבנה שהיה פעם מתחם גולף.
תאי המדידה הפכו להיות תאי צפיה (די דומה, אם חושבים על זה)
המתחם היה מפוצץ בשבת, אולי בגלל הגשם, אולי בגלל שזה היה היום האחרון, אני רציתי לחשוב שזה בגלל העניין הגדול שצילום מעורר.
עבורי, סיבה מצויינת במיוחד לבקר בפסטיבל כזה היא הפרוייקטים החברתיים הרבים שמוצגים בו: עבודה עם נוער, ניצולי שואה, נשים באדום וכו.
מאוד שמחתי שגם לוידיאו יש מקום של כבוד בתערוכה הזו.
במבט ראשון, גוף העבודה studios של הצלמת האוסטרית Lisa Großkopf הזכיר לי את צילומי מגדלי המים של Bernd and Hilla Becher בקומפוזיות המדוייקות, החזרתיות והקונסיסטניות שלהם.
כדי להבין את העבודה הזו צריך לדעת במה מדובר.
וזה בדיוק סוג הצילום שמדבר אליי במיוחד: מעניין ומדוייק ברמה האסטטית, הטקסט המלווה שהוא מעניק הסבר, הנושא החשוב.
סיגלית לנדאו, כל מילה מיותרת…
בקרוב נפתחת תערוכה “אשת לוט” בגלריה אלון שגב
צילום דוקומנטרי חברתי יכול להיות יצירת אמנות נפלאה כשעושים אותו כמו שרוני בן ארי עושה.
העבודה שהציגה בפסטיבל הצילום עוסקת במפגש מכמיר לב בין ילדים בבית יתומים בהודו לליצניות רפואיות.
והיו עוד עבודות מעניינות, וגם כאלה שלא.
הרבה מאוד נקודות מבט, הרבה צילומי ראווה, צילום אישי וצילום עם מסר חברתי.
ועוד.
ואם תשאלו אותי, איזו עבודה הכי אהבת? איזו לקחת איתך ?
יש סיכוי שהתשובה שלי תפתיע ואפילו תרים גבה אצל לא מעט אנשים.
במסדרון מאחורי האולם הגדול, תלויות מסגרות איקאה פשוטות עם הגב לצופה.
בכל מסגרת טקסט קצר שמתאר את הצילום, טקסט לבן על סטריפ פלסטיק שחור, צילמתי אחד רנדומלי: בפח אשפה גרגר אחד של אורז על מקל אכילה.
לתערוכה קוראים “לקראת מה” והיא נוצרה בשיתוף עם תאטרון תמונע.
הסיבה שהעבודה הזו מלווה אותי כבר כמה ימים היא שהיא מדברת בדיוק על המהות של הצילום, היא שואלת שאלות לא פשוטות על מקומו של הצילום, נחיצותו, חשיבותו ומשמעותו.
