לא תמיד ידעתי או רציתי להתחבר לנשים.
כלומר, תמיד היו לי חברות, כמה מהן מלוות אותי דרך ארוכה ומאוד משמעותית.
אבל מעולם לא התחברתי ולא צייתתי לכללים שניסו לכפות עליי מכל עבר, על איך אישה אמורה להראות ולהתנהג.
“ילדה צריכה להיות נקיה, לאכול בפה סגור, לא להתערב בשיחות של אחרים ולשבת ברגליים סגורות”, סבתא שלי הייתה חוזרת על המנטרה הזו, בכל מיני וריאציות.
לסבתא היו כוונות טובות, היא באמת אהבה אותי. אבל אני לא תמיד רציתי להתקלח, בטח לא להסתרק, ואהבתי להסתובב עם מכנסיים קצרים ולעשות גלגלונים ועמידות ידיים.
ובכלל, לבנים היה יותר כייף, יותר חופש. אף אחד לא אמר להם להתאפר או להוריד שיערות מהרגליים.
זה תמיד עצבן אותי, למה ההבדלים האלה. הרגשתי שזה לא צודק. ההרגשה הזו התגברה כשהתחילו הדיבורים על בנות “נותנות” ובנים ש”עשו את זה וכל הכבוד להם”.
כשהתחלתי לעבוד על פרוייקט גיבורות גיליתי באיזו קלות אני יכולה ליצור קשר עם נשים ואיך זה משפיע עליי.
השיחות עם נשים הפכו להיות יותר אינטימיות, יותר עמוקות. חוויתי את העוצמה שבקשר עם נשים, איזה עומקים יש בהבנה ההדדית ואיזו אדירה התמיכה שאנחנו מעניקות אחת לשניה.
בשבת האחרונה הזמנתי את הנשים המופלאות האלה, הגיבורות שלי, למפגש.
כבר הרבה זמן אני חושבת על המשך הפרוייקט, ורציתי להתייעץ קודם כל איתן, לספר להן על התוכנית שהתחילה לרקום עור וגידים בראש שלי, לשמוע מהן הצעות, הערות ומחשבות.
קשה לי לתאר במילים את ההתרגשות שעמדה באויר בסלון הבית שלי. אהבה, הבנה, אחוות נשים אמיתית. חיבוק ענק, עוצמה.
החלטנו שיוצאות לדרך.
יש לנו תוכנית, והיא רחבה יותר, פומבית יותר.
(המשך יבוא…)
