פעם אמרתי לקבוצה של נשים שלימדתי צילום, שאני מרגישה שאפילו מזג האויר כאן אלים.
זה היה לפני כמה שנים טובות.
לא מזמן פגשתי את אחת המשתתפות בקורס ההוא, שאמרה לי שמדי פעם היא נזכרת באמירה ההיא.
חושבת, שמה שהרגשתי אז היה “בקטנה” לעומת מה שאני מרגישה היום.
יש המון טוב ומשמח בחום, בקירבה, בחוצפה הישראלית.
האלימות, מילולית או פיזית, מבטלת את כל הטוב הזה.
מנסה להתחפר באהבה שסובבת אותי בבועה הפרטית שלי אבל לא מצליחה שלא לראות את מה שקורה “בחוץ”.
כי החוץ הוא גם הפנים, וכל האלימות הזו מפחידה, מרעילה את הנפש.
האישית והציבורית.
