המפגשים היומיומיים עם נשים שמגיעות אליי להצטלם בסטודיו מעוררים בי אינספור שאלות ותהיות.
אולי השאיפה שלי להביא את האישה ה”אמיתית” לצילום הפורטרט שלה היא שגויה?
אולי אני חייבת לשנות, להרים, לטשטש, להעלים, לשפץ את פני המצולמת בפוטושופ, עד שהיא תראה זוהרת, נטולת נקבוביות, קמטים, כפלים, שומות ונימים?
שואלת, בודקת את עצמי שוב ושוב, לא משנה כמה אני איתנה ובטוחה בעמדה שלי, לא משנה כמה אני מאמינה במראה (האוהבת) שאני מעמידה מול המצולמות שלי.
עומדת מול עצמי, מול המצלמה שלי. בודקת על עצמי, תאורטית ופרקטית.
אני חוזרת מחוזקת, מאמינה יותר, מבינה יותר כמה העמדה שלי משפרת את הדימוי העצמי, את תפיסת העצמי של כל אחת ואחת מאיתנו.
הדימוי שעולה בי כל פעם מחדש הוא הדימוי של המסכה.
כי מסכה, מה היא עושה?
היא מסתירה את מי שעוטה אותה, היא משנה אותה, היא הופכת אותה למישהי אחרת.
זה משחק נפלא, משחקי תפקידים.
בכלל, לשחק זה נפלא.
אבל
אם אני רוצה לדעת מי אני באמת
אם אני רוצה להתבונן על עצמי, על הנפש שלי.
לאהוב את מי שאני.
אני לא יכולה לעשות את זה מאחורי מסכה.
