כשאת עוד לא יודעת מי את ומה את רוצה לעשות בחייך, את משתתפת, בפעם הראשונה, בשיעור רישום.
אבא לימד אותך להעתיק ציורים.
ציירת כל כך יפה שהמורה קראה להורים וביקשה שהם לא יציירו בשבילך במחברת.
אבא הסביר לה שאת ציירת הכל בעצמך, הוא רק לימד אותך, לא עשה במקומך.
לא בטוח שהיא האמינה.
אישה גבוהה ובלונדינית מדברת איתך ספרדית שונה מהספרדית שלך,
את אומרת לה שהיא יכולה לדבר איתך בעברית, את לא בדיוק עולה חדשה.
היא מבקשת להתבונן בשקט בשולחן שהיא מסדרת במרכז האולם.
דקות ארוכות כולם מתבוננים במגש עליו מונחים שני תפוחי עץ, אגרטל קטן עם ענפים יבשים, ארוכים,
מסכה מעוטרת ביד (מכוערת מאוד, יש לציין) ובובת חתול.
אולי זה היה חתול חי ונושם, את לא בטוחה, את לא רואה מספיק טוב בלי משקפיים במרחק הזה,
לא חשבת שתצטרכי אותם אז הם נשארו בבית.
רושמת לעצמך, בפעם הבאה, תביאי איתך משקפיים.
האישה אומרת שאפשר להתחיל לצייר ואת שוקעת אל היד שכבר רושמת את מה שהעיניים קלטו,
קו ועוד קו, מוחקת עם הצד של היד קו שנראה לך כמו טעות, כולך בתוך הנייר, בתוך העפרון השחור,
בתוך הקערה עם הדברים המוזרים שעליה,
את מחברת אותם אחד אל השני עד שאת מרגישה שמתחיל להיווצר משהו מעניין על הנייר,
כל כך מרוכזת שלא שמה לב שהמורה עומדת מאחורי הגב שלך ומתבוננת בך רושמת.
פתאום הקול שלה נשמע קרוב מאוד, היא אומרת לך, את אמנית, אני רואה שאת יודעת מה את עושה.
מעולם לא חזרת לאולם הזה.
שנים אחרי תהיה לך שיחה ארוכה ומרגשת עם אותה אישה ששוב מחמיאה לך על האמנית שבך,
תגלי לה שהיא מאוד השפיעה על מסלול החיים שבחרת והיא בכלל לא תזכור את השיעור ההוא.
היא מספרת על הציירת שהתאבדה, והיא לא יודעת או לא זוכרת כמה קרובה היא הייתה אבל היא לא מופתעת.
