אני נעה בתוך רכבת הרים, מסתחררת, חסרת נשימה.
מהמקום הכי גבוה למקום הכי נמוך.
מכסה את הראש בשמיכה ומסרבת לראות את האור. ימים ארוכים יורד פה גשם בלי הפסקה.
גשם חזק, אכזרי, מסתיר אפילו את האפור הסגרירי שאני כל כך אוהבת.
אור של צלמים, אני קוראת לאור הזה.
כל כך אוהבת לחשוב שאני המצאתי אותו.
את מי את מרמה, רק את עצמך.
אין לך שום תשוקה לצלם, תודי, איבדת את בתולי המחשבות על הצילום.
אז היה לך רעיון אחד מבריק, איך ומה לצלם, ומה עשית איתו, רעש מוגבל,
ומייד עייף אותך כי ככה את, מאבדת עניין, כל כך מהר.
