שרי

ההודעה ששרי שלחה לי הייתה קצרה ולעניין: אני מחפשת מזה זמן להצטלם, סיפור לעצמי. אשמח שתחזרי אלי.

חזרתי אליה, שוחחנו, קבענו.

היא הגיעה בדיוק בזמן, מצויידת בחיוך גדול וטרולי מלא בגדים.

שוחחנו.

אני מסתכלת על עצמנו מהצד ונדהמת,
איך זה קורה, בכל אישה שאני פוגשת אני מוצאת נקודות משותפות.

הרי כל אחת היא אחת ויחידה.

ובכל זאת.

יכולנו להמשיך לדבר עוד הרבה זמן.
הנינוחות של שרי לא השתנתה כשהמבט שלי עבר אל מאחורי המצלמה.
היא החליפה בגדים, מרחה שפתון, מדי פעם הורידה משקפיים.
התמסרה ונהנתה.

ביקשתי רשות להראות את הצילומים שלה, לצטט את התגובה המרגשת שלה, כמו שאני עושה מדי פעם.
היא מייד ענתה, ברור, מה שתרצי.
את הצילומים שאני מביאה לכאן בחרה שרי, ללא היסוס.

ובמילים של שרי:
“תודה. זו באמת הייתה חוויה מעצימה. השיחה המקדימה ותוך כדי. ההנאה מהצילום עצמו. אוהבת את רעש המצלמה.  תודה על ההקשבה”

תודה, שרי, על הפתיחות, על הדיוק והכוונה, על הבחירה שלך להקשיב לעצמך ולעשות את מה שטוב עבורך.