לפני כך וכך שנים, איזו ועדה בקיבוץ החליטה לשלוח אותי לעשות הכוונה מקצועית.
אני ידעתי מה אני רוצה, פחות או יותר.
אבל בקיבוץ רצו שאעשה משהו מועיל, שיצדיק את הכסף שישקיעו בי בלימודים.
אז נסעתי כמה פעמים לחיפה להיפגש עם איש ששאל אותי הרבה שאלות ושלח אותי לעשות כל מיני מבחנים.
(בסופו של דבר הוא אמר לי את מה שידעתי: לכי ללמוד אמנות)
כדי להגיע לקליניקה שלו נסעתי בשני אוטובוסים והייתי צריכה ללכת ברגל בשכונה שאני לא זוכרת את שמה.
היה קייץ, הלכתי לאט כשאני מחפשת את מספר הבית ולרגע לא הבנתי מה קורה לי, ריח עצי התאנה בחום המהביל של יולי לכד אותי והחזיר אותי בסערה אל עץ התאנה העצום, אל הילדה הקטנה והמאושרת שהייתי, יושבת על אחד הענפים וזוללת תאנים עד שכאבה לי הבטן אצל סבתא רבה שלי פאולינה בחצר הבית שלה שמחוץ לעיר.
היום השמש חייכה אליי וכשיצאתי למרפסת, ראיתי כתמים ירוקים שנולדו על עץ התאנה ששתלנו לפני שנה בעציץ גדול במרפסת. אני לא יודעת כמה פרי הוא יתן, אם בכלל.
הריח החזק של העלים, מספיק לי לרגעים קטנים של אושר.
