כשאמא שלי נפטרה, לקחתי אליי את כל צילומי המשפחה. הם הצטרפו לעוד שני ארגזים לא קטנים שכבר היו בבית שלי.
לאחר כמה חודשים, התחלתי לעבוד על סידרה חדשה, בנסיון לעבד את האבל ולענות לשאלות של אחותי על המשפחה שלנו.
לסידרה קראתי something is wrong. כולם היו כל כך יפים וחכמים והחיים הצטיירו מבטיחים ומוצלחים. אבל משהו השתבש בסיפור הזה.
ואז שוב השתבש. ואז שוב.
יש בסידרה צילומי משפחה שסרקתי ועיבדתי דיגיטלית במשך חודשים ארוכים, וגם טקסטים קצרים שכתבתי.
הכל מאוד צבעוני ויפה, השיבושים רוחשים מתחת לפני השטח.
את הסידרה הדפסתי על נייר ועל שקפים ומסגרתי בארגזי אור, חלקם הוצגו במספר תערוכות, מדי פעם אני מתבוננת בהם.
לאחרונה הבנתי, באופן עמוק וחד משמעי, שהמשפחה הגרעינית ההיא, זו שלתוכה נולדתי וגדלתי, לא קיימת עוד.
ואין דרך לחבר את השברים.
אז חזרתי לסידרה ההיא, הפעם עם ניירות, דבק ומספריים.
כי הרגשתי שאני חייבת את החומר.
הפעם אני כבר לא מנסה להסביר או לתקן.
רק לנסות לגעת.