בשיא הייאוש, רגע לפני שאני מרימה ידיים ומשתבללת אל תוך החיים הנוחים שלי, אני חושבת על האמהות.
להן לא היה מה להפסיד והן יצאו לרחובות.
החוק קבע שאסור להתקהל (אז לא היה תרוץ קורונה) ולעמוד במקום אחד אז הן הלכו במעגלים סביב הכיכר המרכזית בעיר.
הן חטפו מכות מהשוטרים הרכובים על הסוסים שלהם, הן נגררו אל תאים אפלים בתחנות משטרה.
שם הרביצו להן, הטרידו אותן, אנסו אותן. חלקן נעלמו, חלקן נרצחו.
הן חזרו שוב ושוב אל הכיכר.
נשים מבוגרות וצעירות. אמהות וסבתות.
איימו עליהן, אמרו עליהן שהן פורעות חוק. שאלו אותן מה זה יעזור.
אמרו שאי אפשר להחליף את השלטון.
אבל הן לא עזבו את הכיכר.
בחום ובקור ובגשם ותחת פרסות הסוסים ומקלות השוטרים.
לקח זמן אבל המציאות השתנתה.
את מי שאי אפשר היה להחליף החליפו.
אולי יש עוד תקווה, אני אומרת לעצמי.
