ביום שישי אחד, לא מזמן, כשעוד אפשר היה להתרחק מהבית, (והיתה קצת פחות דיקטטורה) נסענו לעמק.
מרים רצתה לבקר בתערוכה “נשים יוצרות מציאות” באוצרותן של ענת מנדיל ודבורה מורג, ואני רציתי להגיע לשם איתה.
רציתי לעמוד לידה כשהיא תתבונן בצילום שלי שהוא מחווה לאמה, אילזה.
כל התהליך על העבודה הזו התנקז לרגע הזה, בו מרים עמדה נרגשת, מתבוננת בצילום כמו מתבוננת באמא שלה האהובה.
זה היה רגע מרגש וגם משמח, שונה מכל מה שאני בדרך כלל חווה כשעבודה שלי תלויה סופסוף תלויה על הקיר בתערוכה: מערבולת של עצב ושמחה.
שמחה על עצם החשיפה, עצב על סופו של תהליך שכבר לא יחזור לעולם.
סופו של תהליך (שעבורי הוא החלק הכי מהנה בעבודת אמנות) תמיד מלווה בפחד,
האם תשוקת היצירה תמשיך לבעבע בתוכי?
האם יהיו עוד רעיונות חדשים ומרגשים?
הפעם, החיוך וההתרגשות של מרים לא איפשרו לי לחוש עצב כלשהו.
הרגשתי שלמה עם העבודה שלי, שלמה שעשיתי את כל התהליך הזה והוא הסתיים.
וכבר מתבשל התהליך הבא, אז כנראה ש(נכון לרגע זה) אין מה לדאוג לגבי תשוקת היצירה שלי.
תודה מרים, שפתחת בפניי את ליבך הגדול והכרת לי את פועלה של אימך.
