נטע התקשרה אליי לבקש המלצה, שמסרתי בשמחה.
שוחחנו קצת על הא ודא, המצב, המשפחה, הבריאות.
תוך כדי שיחה ראיתי את עצמי מצלמת אותה, תמונה ברורה כאילו היא מתרחשת עכשיו לנגד עיניי.
היא הייתה האישה האחרונה שצילמתי לפני הסגר הראשון.
אמרתי לה, והרגשתי איך גוש דמעות מתיישב לי בתוך הגרון: אני כל כך מתגעגעת לצילום!
ואז נטע סיפרה לי, שפעם היא השתתפה בקורס עם אישה שסיפרה, שסשן הצילום שחוותה אצלי היה שלב משמעותי בהתמודדות שלה עם טראומה.
מחכה בקוצר רוח לימים פתוחים יותר מכל הבחינות, שאוכל לחזור ולהזמין נשים להצטלם.
