הטבע, כהרגלו, אדיש לזוועות שמחוללת האנושות.
בתוך כל הטירוף, השנאה, הדם שנשפך, אני מוצאת אי של שקט, יופי מבושם בפריחה שמשתוללת על העציצים הגדולים במרפסת שלי.
בפעם הראשונה זה שנים – ארבעה פרחים לבנים בשרניים וגדולים מפוזרים על העלים הירוקים.
הריח משכר.
חוש הריח הוא חוש הרגש. אצלי הוא חוש חזק במיוחד.
בבת אחת אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחובות עיר הולדתי, לא עומדת בפיתוי וקונה זר גדול של יסמינים,
עולה לקומה השישית ברחוב אקואדור ומפזרת אותם בצנצנות מאולתרות ברחבי הבית: שני פרחים בסלון, שני פרחים בחדר ההורים, ארבעה פרחים בחדר שלי.
