התרפקנו על ניחוח הזכרון שעולה מן הצילומים.
שחזרתי בפנייךְ פיסות ילדות, פנים נשכחות, אהבות רחוקות.
ואז חזרתי, לבד, להביט בעיני הדבש, הקורנות.
נזכרתי בתחושת הבטחון, זו שנשענה על הכתפיים [הלא כל כך רחבות] השעירות שלךָ.
היה לי מין אבא כזה, יפה כל כך, חי כל כך, שהתרסק אל תוך התאווה המטורפת שלו.
מוקדם מדי, מוקדם מדי.
וכשאת הבטת באיש המדהים הזה שלא הכרת, ידעתי את הצער הזה, כפול ומכופל, שלא זכיתֽ, שלא זכיתָ.
שלא זכיתי.
