תצלומים שהם דיוקנאות עצמיים ה”עוסקים בפער הבלתי ניתן לגישור בינו ובין העולם”, (מוטי עומר, אוצר התערוכה)
שבעה שערים יש בתערוכה המרשימה הזו: פנים, משפחה, צבא, נוף, מודל, בתי מלון ומיתוסים.
גוף עבודה מורכב, מסועף, נוגע, חכם.
שירמן מצלם את עצמו מעל 30 שנה: הפנים והגוף שלו עוברים טרנספורמציה, לא רק פיזית, גם נפשית. סימני הגיל: הקמטים שחורשים את הפנים, השיער שהולך ונעלם, הגוף המתעבה ומתבגר. יותר מכל הרשימו אותי העיניים. המבט שלו, לפעמים ישיר, לפעמים מתחמק, מושפל, אומר כל כך הרבה, חופר כל כך עמוק בתוך הנפש של האיש הרגיש הזה.
זוהי תערוכה גדולה, ממויינת היטב, לפי נושאים, לפי זמנים. הסתובבתי בחדרים הרבים, הגדולים, לא רציתי לצאת, עשיתי עוד סיבוב וכל פעם מחדש התגלה בפני פן אחר, פרטים נוספים מהעבודה.
“התצלום הוא בעת ובעונה אחת נוכחות מדומה וסימן להיעדרות”, אומרת סוזן זונטאג.
חשבתי על הכוח העצום של הצילום. על האפשרויות האינסופיות שטמונות בו. על הרגישות שלו, על היכולת שלו לקבע על נייר פיסת נפשו של אדם.
כל “שער” והאיכות שלו, הדיבור שלו, הזכרון שלו, הנגיעה שלו. מכולם מביט שמחה שירמן, משתנה, מתפתל, מדבר, מתקרב ומתרחק, מתלבט.
החדר האחרון, של בתי המלון, יצא איתי החוצה. הבדידות הקיומית הזו, של האדם הלבד, עם עצמו, מבודד מהחיים היומיומיים שלו, מותיר אותו במערומיו, מול עצמו, ללא קישוטים, ללא שיגרה עוטפת. מעט מאוד הזדמנויות יש לאדם לפגוש את עצמו, כך, פנים אל פנים פנימה.
שמחה שירמן
שמחה שירמן הוא בן להורים ניצולי שואה. הוא נולד ב- ב1947 – במנזר סנט אוטיליין בגרמניה וגדל בעכו.
