שנה שלמה ליוויתי את סיגל. פעם בשבוע היא הייתה מגיעה אליי עם צילומים מבית שננטש לפני שבניייתו הסתיימה ובמרכזו צמח עץ.
היא קראה לו מנחם.
סיגל לקחה לשם מראה, צילמה את בבואתה.
היא חזרה שוב ושוב לאותה מראה ששיקפה את תהליך הפירוק וההריסה של הזוגיות שלה.
היא התבוננה בעיניים פקוחות, באומץ ובעוצמה אל חייה. וצילמה.
בתום השנה הזו היא לקחה איתה את שמלת הכלה שלה והעלתה אותה על מוקד.
השמלה בערה וחתמה את הפרק הזה בחייה, כשמבטה מופנה אל עבר עתיד אופטימי (העתיד זה עכשיו, והיא בטוב)
סיגל הגישה את הצילום הזה לתחרות צילום “באין העדשה” ליום המאבק באלימות נגד נשים שמצויין בכל העולם ב 25 לנובמבר (שהוא גם יום ההולדת שלי…)
התחרות התקיימה ביוזמת איגוד היועצות לקידום מעמד האישה לראשי רשויות מקומיות בישראל.
היא זכתה במקום ראשון בתחרות מטען המועצה המקומית קרית טבעון.
בשבוע הבא יתקיים טקס בבית הנשיא והיא מוזמנת כאורחת כבוד.
כשהסתכלתי על ההזמנה והצילום, אמרתי לסיגל שאני מרגישה קצת “אמא” גאה.
“תרגישי הרבה אמא גאה”, ענתה לי.
לב
