בחלומות מותר להתבלבל

אנחנו תולות את התערוכה, מתלבטות מה ליד מה, ואולי נעשה את זה קצת שונה ממה שעשינו בבארי.

אמא שואלת את סופי, מה אמא עכשיו? איזו עבודה היא הכי אוהבת.

סופי מצביעה על היצור הקטן האפרפר במרכז החלל הגדול השחור.

אבל מה יש שם, היא שואלת אותה?

אמא לוחשת את השיר שהייתה מקריאה לי לפני השינה:

*
Puedo escribir los versos más tristes esta noche.
Escribir, por ejemplo: “La noche está estrellada,
y tiritan, azules, los astros, a lo lejos”.

היא חוזרת שוב ושוב על אותם שלושה משפטים.

אני משלימה לה (זה לא בסדר הנכון, היא אומרת. ככה זה בחלומות, מותר להתבלבל)

Eso es todo. A lo lejos alguien canta. A lo lejos.
Mi alma no se contenta con haberla perdido.