בספטמבר כבר אפשר לדמיין את הקייץ.
לאחר מנוחת הצהריים, בימים המעטים שלא יורד גשם, אנדרס יוצא אל המרפסת ומתיישב על כסא העץ שלו, הצמוד לקיר. הוא משעין את היד השמאלית על השולחן הקטן, ובידו הימנית, היציבה, טובל עוגיה מתוקה בתוך התה החם שרוסיטה מזגה ברגע שהיא ראתה אותו יוצא מחדר השינה.
התאנה מתחילה להראות סימני עירנות.
עדיין אי אפשר להריח אותה, ועוד אין בכלל פירות. אבל יש בה עלים גדולים ירוקים ובשרניים, וביום ראשון תגיע הילדה ואנדרס ישב בכסא שלו ויסתכל עליה, מתרוצצת בגינה, משחקת עם טאבו הכלב, מטפסת על הסולם ועל ענפי העץ, כמו קוף היא מטפסת, כשהיא מגיעה לצמרת, מתיישבת על ענף אחד מוצק ורחב, קוראת לו: אנדרס, יש כבר פירות קטנים וירוקים, בוא תראה.
כשכולם עסוקים בתוך הבית הקטן, שיודע להכיל כל כך הרבה אנשים בלי להרגיש צפוף; מבשלים, מדברים או קוראים ספרים, אנדרס שומר על הילדה. הוא לא אומר לה, כי גם אחרי כל כך הרבה שנים הוא עוד נחשב לזר במשפחה הזו, ואין לו זכות להגיד לה, אבל הוא אוהב אותה, והוא אוהב לשבת בחוץ ולהסתכל עליה, שלא תיפגע, שהכלב לא יחנוק אותה מרוב אהבה, שלא תיפול, שלא תאכל יותר מדי תאנים ותכאב לה הבטן.
אנדרס מסיים לשתות את כוס התה שלו ולא קם מהכסא שעות ארוכות. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא לא מרגיש צורך לשמוע רדיו, או לראות טלויזיה, הוא מעדיף להקשיב לקולות הציפורים, ורחש הרוח בעלים, ונביחות הכלב.
רק ספטמבר, וכבר חם באופן מפתיע. לקראת ערב האויר מתמלא בחשמל מבשר רעות. אנדרס יושב בכסא שלו ומביט על הענפים החזקים של התאנה רוקדים ברוח שהולכת ומתחזקת. הוא מרגיש איך העולם סביבו רועד, מריח את טיפות הגשם הראשונות, רואה את טאבו הכלב רץ ביללות אל תוך הבית, שומע את רוסיטה מציעה לו חתיכת בשר כדי להרגיע אותו.
אנדרס עוצם עיניים ומרגיש את הקרירות הנעימה מתפשטת בגוף שלו.
הוא שומע את פאולינה קוראת לו מרחוק.
פאולינה היפה.
אנדרס האמין בכל ליבו במהפכה של טרוצקי. אבל היא נכשלה מול כוחו האדיר של סטלין והוא הבין שגם עליו לוותר ועלה על האניה הראשונה שהפליגה לאמריקה.
אל ביתה של משפחת פירוצקי המכובדת מביאים אותו, רעב וחולה, פליטים ותיקים ממנו שהספיקו להתיידד עם תושבי רוסריו הקטנה והמשפחתית.
פאולינה צעירה ויפה כל כך, גם היא האמינה במהפכה, אבל היא אמא לשני ילדים וכבר אין לה זמן לחלומות. נחום בעלה הוא יהודי שומר מצוות שמדיף ריח זיקנה. הוא איש טוב שמכבד אותה ומפרנס אותה ביד רחבה, אבל אין בפאולינה אהבה אליו.
היא מטפלת באנדרס במסירות עד שהוא מבריא ומתחזק. האיש היפה והצעיר מעורר אצל פאולינה תשוקות בעוצמות שלא ידעה שקיימות בה. שעות ארוכות הם מדברים על המולדת הרחוקה והחלום לשנות את העולם.
הימים של פאולינה, פעם חדגוניים ואפורים, מקבלים גוון מרענן ומסעיר. הם מתחילים להרגיש איך העור שלהם זקוק למגע של השני, לא במטרה למלא את מצוות פרו ורבו אלא כדי להיענות לאש האהבה הבוערת בהם.
הם מגששים זה את תשוקתה של זו, בתחילה בזהירות, בפחד, ומהר מאוד בהתפרצות חסרת גבולות. הם מגלים זה את גופו של זו, חשים את החיבור הטבעי, כמו נועדו זה לזו מתמיד.
יום אחד נחום מקדים להגיע לבית ומפתיע את פאולינה ואנדרס שקועים במעשה אהבה על הספה בסלון.
הוא מגרש אותם מביתו, פאולינה יוצאת סוערת אל הרחוב. אנדרס אחריה, מסתיר את מבושיו בסדין בהיר, עליו רקומות בזהב ראשי תיבות, פ ו- נ’.
כל כך חם ולח. רוסריו שוממה בשעה הזו, עוד מעט השמש תשקע וגברים יצאו אל מפתן הדלת, לבושים בגופיה לבנה, מכנסיים רחבים מכותנה אפורה, שרפרף קטן ביד אחת, מַאטֱה ביד השניה. שעות ארוכות הם יושבים שם, משוחחים מדלת לדלת, מעבר לכביש צר שמכוניות מעטות חולפות בו.
הנשים יוצאות גם הן, עומדות בפינות הרחוב ומרכלות על הפליטים הרוסים, הגויים, ועל הבושה. איך משפחה מכובדת ומה יהיה על שמירת המצוות, ואיך יסתכלו להם בעיניים בשבת בבית הכנסת.
אבל כעת שעת הסייסטה. ובשעת הסייסטה שומרים על שקט. כולם שוכבים מעולפים מחום במיטות שלהם.
אנדרס מבוהל, לא לזה התכוון כשהמשפחה הטובה הזו פתחה בפניו את ביתה. הילדים, מה יהיה על הילדים, הוא אוחז בידה של פאולינה ביד אחת ובסדין ביד שניה. תחזרי הביתה, הוא מתחנן. עכשיו אתה הבית שלי, היא עונה לו.
החיים היו נעימים ושקטים בבית הקטן שמחוץ לעיר.
אנדרס מתעורר לרגע, הגשם כבר מצליף בכוח על הפנים שלו.
מות נשיקה זה מוות ששמור לאנשים טובים, הוא אומר לעצמו.
