להיות אמנית זה מורכב. לחיות חיים של אמנית זה, לפעמים, בלתי נסבל.
זה לא שיש לי אופציה אחרת או רצון לחיות חיים אחרים.
זו זכות גדולה, לעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות, להגשים את עצמי, את היעוד שלי, את המהות שלי.
לא ברור מאליו שיש לי את האפשרות הזו, לבחור. לא תמיד הייתה לי. ואני מעריכה ומוקירה שאלה החיים שלי.
אבל, לפעמים אני שוקעת לתהומות לאחר כל פתיחת תערוכה, לאחר כל תערוכה שיורדת.
אני עובדת שנים, חושבת, חוקרת, מתלבטת, מתייעצת, מחפשת, מצלמת, כותבת, עורכת, גונזת ועורכת ועורכת.
מוצאת את הדרך הנכונה להוציא את העבודה מהסטודיו, משולחן העבודה, מהראש שלי, אל החוץ, אל קירות, אל חלל.
ויש פתיחה (במקרה הטוב, במקרה הרע לעולם לא מתקיימת) ואני מתרגשת, ושיח גלריה, ומבקרים, והמון שיחות ומפגשים מעניינים.
ואז, המסך יורד. חלק מהעבודות נמכר, חלקן הגדול חוזר ארוז יפה לסטודיו, מצטרף לעוד עבודות שעברו את אותו מסלול.
והנטיה המיידית היא – להתחיל משהו חדש, שימלא את החלל שנפער במרכז הבטן, שישחזר את ההתרגשות של ההתחלה.
אבל איך אפשר להתחיל משהו חדש כשה”ישן” עוד מבעבע בלב? ואיך בכלל להגדיר משהו חדש כשבעצם כל עבודה היא פיסה מעצמי, מהמחשבות שלי, מהרגשות שלי, מהרעיונות שלי?
לכן, כל כך התרגשתי כשאפי גן הציעה לי להציג את “כלוב הצלעות” (שהוצגה באוגוסט 2022 באוצרותה של סופי ברזון מקאי בגלריה בבארי) בגלריה העירונית בראשון לציון, יחד עם שתי עבודות חדשות שהן בעצם המשך או התפתחות או תוצר ישיר של כלוב הצלעות.
זה לא מובן מאליו, שאוצרת תבחר להציג עבודות שכבר הוצגו, ואני מעריכה ומודה על הבחירה הזו.
יש תערוכות שלא הייתי רוצה שירדו אף פעם מהקירות, שלא ינוחו תחת שמיכה של אבק על המדפים בסטודיו.
ואני כל כך שמחה שזו (חלקה) שוב מצאה לה בית.
כלוב הצלעות, 2021 צילום, הדפסה על נייר כותנה, 70*50 ס”מ
היביסקוס, 2023, צילום מתוך כלוב הצלעות מעובד בבינה מלאכותית, הדפסה על נייר צילום, 100*60 ס”מ
תערוכות קייץ, אוצרות אפי גן וקרן ויסהוז
