בתקופה של דיכוי אכזרי ורצחני קמה לה קבוצה של נשים ועשתה מעשה. אמהות, נשים באמצע החיים שלהן, עקרות בית, נשים פשוטות, לא משכילות וללא השתייכות פוליטית. רובן נוצריות מאמינות.
היו אלה ימים של אימה, של חושך תרבותי ומחשבתי, של איסורים ואיומים, של מחסור מוחלט בחופש. אז התארגנה לה קבוצה של נשים ויצאה לרחוב. קבעה את מקום המפגש בכיכר מאיו – הכיכר המרכזית של בואנוס איירס, מול ה”בית הורוד” – בית הממשל. נשים אלה היו אמהות. אמהות שהממשל הצבאי חטף להן את הבנים והבנות שלהן. היום יום הפך בשבילן לסיוט: הן הרי חונכו להיות ילדות טובות, כאלה שמאמינות באלוהים והולכות בימי ראשון למיסה. הן ידעו את מסלול חייהן מאז שהיו קטנות: כמו האמהות שלהן, כמו הסבתות שלהן. הן תתחתנה, תלדנה ילדים, תטפלנה בבתים שלהן, בבעלים שלהן, תבשלנה, תכבסנה, תגדלנה את הילדים שלהן, תעזורנה להם “להיות מישהו” – ללמוד באוניברסיטה, לחתן אותם.
ברגע שהילדים שלהן נחטפו ונעלמו, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהן. נשים נטולות דעות פוליטיות, נשים שאהבו את המדינה שלהן. הילדים נעלמו. הן היו מפשוטות העם אך לא טיפשות. כאשר נפגשו ליד דלתות המשטרה ומשרדי הממשלה, בתקווה לקבל מידע על מיקומם של הילדים, הן דיברו ביניהן. זה לא היה מקרי. הן ידעו שהממשל הצבאי אחראי על היעלמות הילדים.
נשים אלה הגיבו כמו חיית טרף שמנסים לפגוע בגורים שלה. יד זרה מחקה את הילדים שלהן מעל פני האדמה כאילו לא נולדו מעולם. והן הרי ההוכחה שילדים אלה נולדו, גדלו, נשמו. האנרגיות העצומות שנשים אלה השקיעו בגידול הילדים נותבו למציאתם. באותם כוחות. מאותן סיבות.
כאשר האמהות כבר היו בכיכר, קרה להן תהליך איטי וארוך: הן הפכו להיות מודעות, ללמוד, להבין בפוליטיקה, להבין את כוחן כנשים. הן עברו תהליך של התפקחות, מעבר מהבית לרחוב, מעבר מחיים צפויים מראש לסערת רגשות וחיים משבוע לשבוע. ומעל לכל – מעבר מהתנהגות “הולמת”, “מקובלת” להתנהגות מרדנית, של יציאה נגד הזרם.
המאבק של האמהות הוא מאבק של נשים. האמהות לא דורשות נקמה, רק עשיית צדק. האמהות לא עושות פעולות אלימות, הן עושות פעולות מתוחכמות של מרד ומשיכת תשומת לב: המפגשים בכיכר, התפילה בתחנות המשטרה. ההפגנה שלהן היא שקטה ומאופקת אך עיקשת.
האמהות יוצרות אחוות נשים: הן תומכות אחת בשניה, דואגות אחת לשניה, לא עוזבות אחת את השניה גם ברגעים הכי קשים והכי מפחידים: אחת נאסרת בכיכר ונלקחת לתחנת המשטרה – כולן באות איתה.
צעד אחר צעד, האמהות בונות את עצמן כ”מותג” שניתן לזהות ולהזדהות איתו: הצעידה האיטית במעגלים מסביב לכיכר, שלובות זרוע, היום והשעה הקבועים של המפגש, המטפחות הלבנות. המסר הבלתי מתפשר של שלום, אחווה, שיוויון, צדק.
הפעילות של האמהות היא פעילות אינטואיטיבת, פעילות של תגובה: הפעולות שהן עושות הן תגובה למציאות: חוטפים את הילדים שלהן – הן יוצאות לרחוב. המשטרה לא מאפשרת להן לשבת בקבוצה על הספסלים בכיכר – הן מתחילות בצעדה איטית מסביב לכיכר. הן מחפשות סימן היכר – הן לובשות מטפחות לבנות על הראש כאסוסיאציה לחיתולים הלבנים של הילדים. הן לא מקבלות תשובות על מקום המצאותם או גורלם של הילדים – הן מדביקות תמונות וכותבות את שמותיהם של הילדים על שלטים ויוצאות לרחוב. הן נואשות וזועקות לעזרה – ומציירות על קירות העיר סילואטות עם שמות הנעדרים. המאבק של האמהות הוא מאבק על החיים שלהן. כי בלי הילדים שלהן או לכל הפחות מידע על מותם אין להן חיים של ממש. בגלל זה המאבק שלהן נטול מאבקים פוליטיים פנימיים, בגלל זה הן פוליטיות אבל נטולות זיהוי פוליטי ממשי.
ההישג הגדול ביותר של האמהות הוא בהעלאת המודעות לזוועה, בהוצאת הנושא הכאוב הזה מהחושך של מרתפי העינויים וממחנות הריכוז אל התקשורת, ראשית העולמית ומאוחר יותר למקומית. הן לא השלימו עם השקר, עם ההכחשה, עם התעלמות הרחוב לזעקתן: הן ידעו את האמת ורצו להפיץ אותה, מתוך רצון עז למצוא את הילדים. הן לא רצו שיתייחסו אליהן כאל נקבות היסטריות, משוגעות. אמנם רבות מהן לא יודעות עד היום מה עלה בגורל הילדים שלהן, אבל – הממשל הצבאי בארגנטינה פינה את מקומו לשלטון שנבחר על ידי העם, רבים מאנשי הצבא והמשטרה הועמדו לדין. והמדינה והעולם בהחלט ראה את האמת. אפילו קראו לאותן שנים בשם: “המלחמה המלוכלכת”
