אתחיל בוידוי: אני לא אוהבת להיות במקומות שאין בהם לפחות חלון אחד לאויר הפתוח, ממש לא מתלהבת ממרתפים, חניונים תת קרקעיים, רכבות תחתיות ומנהרות ארוכות.
מין שריטה כזו שפיתחתי בשנים האחרונות (שהרי בתור ילדה כל מה שרציתי היה להיכנס לתוך מקום סגור שיהיה בו כל מה שאני צריכה ולא לצאת משם לעולם).
לכן, קצת חששתי כשעברתי מהחלל הגדול והמואר באגף התערוכות המתחלפות במוזיאון ישראל לחלל גדול מאוד וריק.
היה שם שלט עם חץ שהוביל לתערוכה “אוטובוסים” של גיל מרקו שני.
החלל הגדול נגמר והוא נהיה צר ופנה שמאלה, מסדרון שאי אפשר לראות מה יש מעבר לו.
נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי ללכת, וטוב שכך.
על מה שקורה בהמשך לא אכתוב כדי שמי שלא ביקרה בתערוכה תלך לראות במו עיניה.
זו עבודה שצריך לחוות אותה, שלכל אורך הדרך מעוררת תחושות (גם בלי להיות קצת קלאוסטרופובית), מזמינה אותך להיות צופה פעילה.
וזה נהדר, בלי יותר מדי הסברים, היא פונה לחושים ולרגש.
