חזרתי למטבח בקיבוץ. אני כבר לא מכירה שם אף אחד ואף אחד לא מסביר לי מה לעשות, אני מודיעה שאני מכינה את המנה הצמחונית. מסתובבת בין המקררים והמחסנים ולא מוצאת דבר, דורון מביא לי כוס מים אבל אומר שלא כדאי לשתות אותם. אני מחפשת בצק קפוא אבל הדלת של המקרר נעולה ולאף אחד אין מפתח. אני לא שמה לב אבל הזמן עובר ותיכף מגיעות הנשים המבוגרות עם הכלים והשקיות לקחת אוכל הביתה ואני עוד לא מוכנה. אני מסתכלת על ז’נט המכשפה האהובה שלי יש לה פרחים אדומים על הראש, מכינה אורז במחבת הענקית שליד החלון עם סיגריה בזוית הפה ואני יודעת שתיכף יפול אפר לתוך האורז והיא תמשיך לערבב כאילו כלום, אני מקפיצה ירקות בסיר שלידה ומוציאה לעגלה של ההגשה, אישה צעירה שאני לא יודעת את שמה אומרת לי שזו תוספת ולא בִּמְּקוֹם ואיפה הבִּמְּקוֹם ואני לא מבינה מה זה בִּמְּקוֹם, זו מנה צמחונית אני אומרת לה, למה את אומרת תוספת. אני חושבת איך פעם אהבתי לבשל, איך פעם זה ניחם אותי ושימח אותי והרגיע אותי ואיך עכשיו אני מבשלת כי צריך לאכול וגם זה לא תמיד ואני חושבת שאולי זה סימן שצריך לחזור לכדורים ההם כי זה לא רק הרצון או החוסר רצון לבשל, אין טעם, והבדידות מעולם לא הייתה עמוקה ומוחשית כל כך.
*
