אחרי שלושה ימים בלי שינה ארזתי תיק והזמנתי לנו חדר במלון באילת. רציתי לפחות שבוע, לא יכול יותר מיומיים, אמר הבנזוג. אז ניסע ונראה. במצפה רמון התרווחתי קצת בשמש. הכול נראה רגיל אבל כול כך לא רגיל. תחושה מוכרת של אנשים ללא שורשים, מרחפים. הגוף כאן, הלב במקום אחר. קצת לפני הכניסה לאילת הוויז נתקע. מצאנו חניה קרובה למלון ויצאנו לשוטט בעיר. המיתוג של אילת הרבה יותר נוצץ מהמציאות שלה. מרכז העיר מלוכלך ואפור, באזור של המלונות סמוך לחוף הים הרבה חנויות ומסעדות סגורות, חלקן בשיפוצים. אנשים באו והלכו עם שקיות של קניות. על קו החוף עמדו ערימות של כסאות נוח שפעם היו לבנים קשורים במנעולים, גם כול השירותים הציבוריים היו נעולים. הרבה מאוד בניינים נטושים, שבורים, בתהליך בניה שהופסקה. ובכול זאת, ישנתי שתיים עשרה שעות רצופות בלילה הראשון. כשהתעוררתי הבנתי בגוף שמניעת שינה הוא העינוי האולטימטיבי. פתאום הכול נהיה ברור יותר, מחובר יותר. לא הייתי מופתעת מדי כשחיפשתי גרביים בתיק ולא מצאתי אפילו זוג אחד. היו שם חולצות עם שרוול קצר, שני סוודרים, שני זוגות מכנסיים. שנים עשר זוגות תחתונים וארבע חזיות. זה לא שטויות. זה מוח מטושטש לגמרי, כזה שלא מסוגל להבין עד הסוף מה עובר עליו. כזה שלא מסוגל לקום ולהגיד בקול רם מספיק לשחק איתנו.
ירדנו לאילת
