מיה

מיה הלכה לפניי בלי רצועה, מנדנדת את האגן מצד לצד כמו שסבא שלי היה הולך, שמנמנה ומרוצה, ידעתי לא רק לפי הזנב השמח, זה סימן עבור אנשים אחרים, אני הרגשתי את השמחה שלה. מדי פעם היא האיטה ובדקה שאני הולכת אחריה. היא איתי חשבתי, מה זה משנה שאני יודעת שהיא מתה. ישבנו על ספסל ארוך מחוץ לבית קפה, היא התכרבלה לידי, ברח לה פיפי. סליחה, אמרתי בקול, אני אנקה. היא הסתכלה עליי בעיניים עצובות, מתחת לזנב שלה היה המון דם. דם טרי וסמיך שהמשיך לזרום מהגוף שלה גם כשהיא ירדה מהספסל והלכה לאט לפניי בשביל עפר ששיחים ירוקים וגבוהים משני צדדיו. דני, תירה בה, ביקשתי. לא ראיתי את דני ולא יודעת מי זה הדני הזה אבל הוא ירה בה והיא נפלה בין השיחים ולא ראיתי אותה אבל ידעתי שעכשיו היא באמת מתה. ואיך אני אקבור אותה, היא כבדה וגדולה. התעוררתי בחדר זר בלי אויר. בחוץ הים היה שקט, כמו בריכה