סיפורי בתים – השפה היא הבית שלי

mi casa es el lenguaje (השפה היא הבית שלי) אומרת אלחנדרה פיסרניק.

אותי מעסיקה שאלה, מאז הפעם הראשונה שהגעתי לישראל בגיל עשר, איפה הבית שלי, איזו שפה היא הבית שלי.
הגירה היא לתמיד, אני אישה עם שורשי אויר, אני מדמיינת אותם כמו רגליים דקות וארוכות בפיסוק ענק, קצה רגל בנקודה הקטנה פה בים התיכון וקצה רגל בנקודה ענקית לחופי האוקיינוס האטלנטי.

מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שיש לי אוסף גדול של בתים קטנים מכול העולם. השבוע, במסגרת סידור מחדש של המדפים עליהם הם יושבים, ניקיתי אותם ביסודיות וניסיתי להיזכר מי הביא לי ומאיפה וידעתי שזה יהיה פרוייקט תשוקה חדש שלי, לצלם את הבתים ולספר עליהם סיפור. הרגשתי שמשהו שהיה רדום בחודש האחרון, מתעורר וזה עשה לי קצת שמח בתוך הכאוס, הזעם והכאב.

הנה אני מתחילה

כדי להגיע לשירותים היינו עולות במדרגות עץ תלולות. בקומה הראשונה כיתות אָלֶף, בֵּית וגִּימֶל. בקומה השניה כיתות דָּלֶת והֵא. בקומה השלישית הכיתות של הגדולות וָו וזַיִן. מעולם לא היה לי הכבוד, הוריי החליטו לעלות לישראל בתחילת כיתה הֵא. בהמשך לכיתות נפרש מסדרון ארוך, מצד ימין חלונות ענקיים קרועים לנוף האורבני האהוב עליי בתבל. החלונות היו תמיד נקיים והאור האפור של שמיים גשומים ריתק אותי. מתחת לחלונות עמדו כמו במסדר עציצי חרס גדולים, צמחים ירוקים נשפכו מהם עד לרצפה, חלקם טיפסו עד לגובה של החלונות, מנסים להאחז במשקופי העץ העבים ונשמטו מטה. בין העציצים עמדו גמדי בטון, עם כובעי סנטה קלאוס אדומים וחיוך מאוזן לאוזן. מצד שמאל שורה ארוכה של דלתות עץ שנפתחו אל תאים סגורים. בכול אחד מהם אסלה, מעליה מדף עם ספרים, עיתונים ונייר טואליט, לצידה כיור קטן, על הרצפה פח מתכת בלי מכסה.
בקומה הזו התגורר אב הבית ומשפחתו, שדאג לניקיון וסדר בכול בית הספר. כשהאויר בכיתה נהייה דחוס והעצמות בטוסיק כאבו לי מישיבה ממושכת על כסאות העץ הייתי מבקשת רשות ללכת לשירותים. המורות אהבו אותי והרשו לי בלי לשאול שאלות, במיוחד אחרי אירוע טרגי שקרה לאחת הבנות, שביקשה לצאת לשירותים ולא הרשו לה והתביישה לבקש שוב וריח חזק התפשט בחדר וכולן צחקו עליה במשך חודשים.
הייתה שמועה בבית הספר שהגמדים בקומה האחרונה קמים לפעמים לתחיה, משמיעים קולות ומסתובבים בין תאי השירותים. אף אחת לא ראתה אף פעם אף גמד מסתובב בקומה העליונה או בקומה כולשהי בבית הספר. אני אהבתי להיכנס לתא הסגור, הרגשתי בטוחה שם, יכולתי לשבת שם שעות ולקרוא את הספר שהגנבתי מתחת לחלוק הלבן שהכריחו אותנו ללבוש מעל הבגדים בטענה שמטרת החלוק הלבן המכוער שנהיה שוות, העניות והעשירות. שיוויון מלא לא היה שם, לעניות היו עגילים מפלסטיק, לעשירות עגילי פנינה וזהב 18 קראט.
לכולנו היו עגילים בשתי האוזניים, עוד לפני שיצאנו מבית היולדות היו מחוררים לתינוקות בנות את האוזניים, לא בטוח ששאלו את ההורים. בבית שלי היו תמיד ספרי בלשים, במיוחד של אגתה כריסטי וחוברות קומיקס, אבא שלי היה קורא בערב עד שנרדם. היה לו מנוי להוצאת ספרים שהיו מביאים ספר חדש לשבוע בשליחות עד הבית. את החוברות היינו מחליפים בימי ראשון בפארק קרוב לבית של הסבים, בדרך לארוחה המשפחתית השבועית.
ההורים החליטו לעבור לישראל, לא הסבירו לי למה, כנראה לא הרגישו צורך להסביר לילדה בת עשר שלא היה לה קשר ליהדות או לציונות למה עוברים למדינה רחוקה שמדברים בה שפה שאף אחד מאיתנו לא ידע. עד הנסיעה המיוחלת (אני התעניינתי במיוחד בחלק החשוב של האירוע הזה -מסע של שבועיים על אוניה ענקית תוצרת איטליה, נאכל הרבה פסטה, ואיך אני אוהבת פסטה, ביקור במדינות בדרך, שבסופו אעלה על מטוס בפעם השניה בחיי) שלחו אותי לבית ספר של ילדי שליחי הסוכנות היהודית, שם הייתי אמורה ללמוד עברית. פגשתי ילדים קצת פראיים ותזזיתיים שדי הפחידו אותי. בהפסקות ישבתי בכיתה וכתבתי סיפור על מה שדימיינתי שמחכה לי במדינה של היהודים שיש בה המון שמש וים קרוב. חבל שלא שמרתי את המחברת ההיא. לא זכור לי שלמדתי עברית. לא זכור לי מתי הצלילים שהציפו אותי הפכו למילים שהבנתי את המשמעות שלהן.

אחרי ארבע שנים עליזות בבת ים ההורים הודיעו לי שאנחנו חוזרים לבואנוס איירס. בכיתי וצעקתי ורקעתי ברגליים והעפתי חפצים על הרצפה ושחררתי את הכלבה שרק המליטה כשהגיעו רוכשים פוטנציאלים לדירה שלנו. זה לא עזר. אמא רצתה לחזור לשם, אבא הבין שאם היא לא תצא מכאן היא תשקע עמוק יותר לדכאון (מה שאכן קרה בסופו של דבר). הוא הושיב אותי ערב אחר ליד שולחן המטבח עם אטלס פתוח על אירופה ואמר לי, תבחרי באיזה מדינות את רוצה לבקר בדרך לספרד, משם נטוס לארגנטינה. זו הייתה נחמה קטנה שעבדה. במשך חודש שלם ביקרנו בחמש מדינות, טסנו ממדינה למדינה עם חברת התעופה המקומית. על המגש שהיו מחלקים בחברה ההולנדית היה אוכל ושתיה, סכו״ם ומפיות וקופסה שקופה עם אריחים קטנים ותחנת רוח מקרמיקה מצויירים בסגנון הקרמיקה הכחולה של דלפט. אני לא זוכרת מה עלה בגורלם של האריחים וגם לא זוכרת איך קרה ששמרתי רק את תחנת הרוח שנראתה לי כמו בית. הוא הראשון באוסף גדול של בתים קטנים.