דימויים

אני מקשיבה לקורטאסר מדבר על כתיבה (תודה ריקי על ההפניה לערוץ הזה) el juego es una cosa muy seria משחק זה דבר מאוד רציני, הוא אומר. ואני חושבת על משחקי מילים ומשחקי צבעים ואיזו תשוקה יש לי לתחושת החופש, לרצון להתמסר למה שעולה. המחשבות לקחו אותי לבית היפה הזה שקניתי בבואנוס איירס, בפעם האחרונה שביקרתי שם.
בעיר היפה הזו, ששוכנת על גדות ריו דה לה פלטה, יש שכונה בשם לה בוקה. הרחובות שם תלולים, המדרכות צרות והכבישים המרוצפים באבנים נושקים לנהר. השכונה צבועה בצבעים עליזים, מסתירים את העוני וההתפוררות של הבתים. אומרים שמסעדות הדגים הכי טובות באזור הזה, לא ניסיתי. שגרירות ישראל הייתה קרובה, לפני הפיגוע הנוראי שהיה שם. בתקופה שעבדתי שם היינו יושבים אחרי יום עבודה ארוך באחד הברים, שותים בירה ומנשנשים בוטנים וצ׳יפס מלוחים. יש בשכונה הזו רחוב מאוד מתוייר בשם ״קמיניטו“, כמו הטנגו שמזוהה עם קרלוס גרדל, זמר שהיה אגדה בחיים ומת מספיק צעיר כדי להפוך גם לאגדה במותו. מתנצלת בפני כל אוהבי הטנגו, מעולם לא התחברתי לז׳אנר.
בשכונה גם נמצא האצטדיון של קבוצת הכדורגל בוקה ג׳וניורס. למען שלום בית לא ארחיב עליו.