השבוע הסברתי לאישה יקרה שאני מלווה, מחזיקה לה את היד בדרכה הצילומית, שיש לי תיקיה במחשב שקראתי לה (בספרדית זה נשמע יותר טוב) דבר לא אבוד.
זה מושג שלמדתי מפפה, האקונום החמוד והנרגן שעבד במטבח בקיבוץ. עשר שנים בישלתי, בעיקר מנות צמחוניות (גם בתקופות הקצרות שכן אכלתי לא הסכמתי לגעת בבשר)
פפה היה אומר שתמיד אפשר להמציא אוכל טעים משאריות. כשמדובר בכמויות גדולות כמו במטבח שמאכיל 300 איש, תמיד יש שאריות. ואם שומרים אותן בצורה הגיינית אז אפשר לחזור ולהשתמש, ולהפוך אותן למנה חדשה. לא להרבה זמן כמובן ויש גבול כמה אפשר למחזר.
באמנות אני מאמינה שאין גבול, זה הרי לא אוכל שיכול להתקלקל. ובסך הכול אנחנו (טוב, אני) האמנים עוסקים די תמיד באותם הנושאים, בוריאציות שונות, אבל אנחנו די מסתובבים סביב הזנב של עצמנו.
וכך אני מוצאת את עצמי מדי פעם חופרת בתיקייה הזו, ומוצאת התחלות, רעיונות, וזה תמיד סביב אותם נושאים, שלפעמים מקבלים צורה אחרת, נקודת מבט חדשה, טכניקה שונה.
(ואולי זו בכלל משאלת לב שלא קשורה לצילום או לאוכל, אלא לחיים עצמם.)
החיבורים האלה, בין צילומים מלפני יותר משלושים שנה, שצילמתי במצלמה אנלוגית רקדנית לבושה בבגד גוף לבן בחושך מוחלט עם תאורה אולטרה סגולה, לבין צילומים דיגיטלים של שורשים שצילמתי על ארגז אור הסתובבו לי הרבה זמן בראש. אני לא יודעת אם לקרוא לזה המשך או התחלה, זה מרגש ומעסיק אותי מאוד וכרגע זה מספיק.
