מחסן זמן

מוזיאון פתח תקוה נפתח מחדש לפני כשבועיים, לאחר שעבר שיפוץ מסיבי.

תערוכה קבוצתית – “מחסן זמן” – פותחת את הגלגול החדש של המוזיאון, שמגדיר את עצמו כ”מוזיאון לאמנות ישראלית עכשווית”.

רויטל בן אשר פרץ – “הנופלים”

במשך שנתיים אספה האמנית עלים ופרחים שנשרו משיח הקמליה שבגינת ביתה.

שורות שורות של ארונות קבורה קטנים, בתוך גומחה בקיר (עוד סוג של ארון קבורה) עליהם הפרח היבש ועל המצבה – נייר שכתוב עליו תאריך, הערות, תזכורות, רשימת קניות, דברים יומיומיים, כאילו הורדו מהמגנט שעל המקרר של כל אחד מאיתנו. הפתקים האלה, כתובים בכתב יד יומיומיים וסתמיים לכאורה מצד אחד. אך מצד שני – הם גם מזכירים את השלטים הזמניים שמניחים על קבר טרי, מייד עם הקבורה, לפני שבונים מעליו מצבה.

לעבודה קראה פרץ “הנופלים”. הקונוטציה המיידית היא לחיילים נופלים במלחמות או קורבנות של פיגועים. אבל בקברים הקטנים האלה יש עלים ופרחים יבשים. כמו אלה שבילדות ייבשנו בין דפים של ספרים. זכרונות ילדות. ובעצם, מה שכתוב על המצבות הקטנות, כל כך בנאלי, כל כך יומיומי, חסר חשיבות.

המתח הזה, בין הספק הומור, אירוניה, עצב וצער הוא מה שלדעתי הופך את העבודה למעניינת.

הנופלים האלה, כמה חשובים הם? כמו העלים שנשרו מהשיח? כמו הזכרונות שרצינו לשמור כילדים?

רויטל בן אשר פרץ – “הנופלים”

“פריחת סיר הלילה” הוא מיצב של ארז ישראלי.

בפינה של חדר חשוך – סיר לילה על הרצפה. בתוך הסיר שתן ועליו מוקרן בלופ סרט וידיאו של פרח צבעוני ויפהפה בשלבי הבשלה/דעיכה: הפרח נפתח – עלה אחר עלה, ונסגר, וחוזר חלילה.

זכרונות ילדות, הקשר שבין הזכרון, ההתפתחות, ההתבגרות, הדעיכה והגוף, מה קורה לגוף (כמו הפרחים) הזה, שנולד – נפתח – נסגר – מת?

מעגל חיים.

וזכרונות הילדות, הישיבה על הסיר, שמסמל שלב בגדילה, בהתבגרות, הפרידה מהחיתול, ההתוודעות לנוזלים שיוצאים מהגוף.

תחושה כבדה עומדת באוויר, תחושה של פחד, בדידות, קור.

ראיתי אנשים רבים עומדים בפתח החדר ולא נכנסים פנימה.

ואמנם, התחושה משתנה כשמתקרבים אל הסיר, הופכת להיות דואלית יותר: הפרחים כל כך יפים ונעימים וצבעוניים. ובכל זאת, הם נפתחים – נסגרים – נפתחים.

ארז ישראלי – “פריחת סיר הלילה”

“מה שכחתי”. יהושע נוישטיין, מיצב

 מיצב מרשים בגודלו ובעיקר בנוכחותו, מן השניה הראשונה שעומדים מולו: שער ברזל שנפתח ונסגר מאפשר את הגישה אל המיצב.

קרעי נייר, שנראים כמו עלי שלכת, מפוזרים על הרצפה, גליל ניילון ענק מזדקר במרכז האולם, מזכיר בצורה מיטת אפיריון או חופה או מבנה של בית-מקום מגן. על הניילון הזה – משורטטות מפות של ארצות שונות.

על מסך טלויזיה בפינה תמונה של נוף עם עץ, ועלה נושר מדי כמה זמן.

מחשבות על זמן שחולף, על זכרון ושיכחה, על סוג של בדיקת מצאי: מה היה ומה עשיתי ומה עבר עלי ומה קרה בזמן הזה, עלו בראשי, כשהסתובבתי בתוך החלל.

וקצת לחץ: איך יוצאים מכאן, מתי השער נפתח, האם הוא ייסגר עליי כשאני אעבור?

“מה שכחתי” – יהושע נוישטיין

מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח’ ארלוזורוב 30, פתח-תקווה 

טל’: 03-9286300

שעות פתיחה: שני, רביעי, שישי, שבת :  10:00-14:00
שלישי, חמישי16:00-20:00 :