יום הולדת

אני מנסה לדמיין, איך היית נראה בגיל 70.

בטוח היינו חוגגים לך יומולדת כזו פומפוזית. בן 70, כנגד כל הסיכויים, זו סיבה למסיבה.

שיער לבן, דקיק, קשה לי לדמיין אותך קירח.

הפנים שלך נחרטו צעירות בזיכרון. לא יכולה לשנות אותן. רק צבע השיער השתנה. הרי לי בעצמי כבר יש מעט שיער לבן על הראש. ואני כבר מבוגרת ממך בשנה, אם נעשה חשבון כזה.

מעניין איך היית מתנהג, איך היית מקבל את ההזדקנות.

מעניין איך היו היחסים בתוך המשפחה.

איך היית משתגע על הנכדים שלך.

כל כך הרבה שאלות פתוחות.

פצע פתוח. מדי פעם הוא מדמם.

באמת שלא, לא כל הזמן.

בן 70.

לא ספרתי.

זה פשוט הופיע לי במחשבה. מספרים, לפעמים יש להם משמעות מסויימת. כאילו הם יכולים להגן עלינו מפני עוצמת הרגש, מפני עוצמת הפחדים.

אני עוטפת עצמי במספרים כדי לא להרגיש את כל העצב.

ופתאום, ה- 70 האלה לבשו צורה.

הפנים שלך, של איש צעיר ומחייך. זיפים קצת דוקרים. שיער לבן ומסורק עם שביל בצד.

ארוחה משפחתית גדולה, מסביב לשולחן הזכוכית שלנו, ועליו מפה לבנה.

ועוגה ענקית עם 70 נרות ועוד אחד לשנה הבאה שנרקיס התעקשה להדליק. אחד-אחד.

אני לא מפסיקה להצטער שלא שמעת אותם קוראים לך “סבא”.

שאף אחד לא קרא לך סבא.

חיפשתי צילומים שלך ומצאתי הרבה כאלה שצילמת. צילמת כל כך הרבה. את העולם. אותי. אני רואה בצילומים שלי את עצמי מחייכת אליך.

והצילום הזה פתאום הופיע בין הערימות של צילומים שמחכים שאתפנה לסרוק אותם.

אני זוכרת, הסכמת לתת לי לרגע את המצלמה החדשה שלך ואני צילמתי אותך. אחר כך, כשראינו את הצילומים האלה, התפארת בכשרון האמנותי של הילדה הקטנה שלך.

יום הולדת שמח, אבא.