הילה לולו לין לוקחת אגף שלם במוזיאון תל אביב ויוצרת עולם ומלואו. עולם נקי, כמעט כירורגי, גדוש בפרטים. אולי יותר מדי פרטים. חלקם מעניינים, מזמינים, חלקם אטומים ותלושים, לא מתחברים.
לין יוצרת חדרים קטנים וקלאוסטרופוביים, משולבים בתוך מרחבים גדולים, קלאוסטרופוביים בעומס הפרטים, חשוכים, מאיימים בגלל חוסר הוודאות לאן הם מוליכים, בגלל חוסר הבטחון שהם יוצרים כאשר מתהלכים בתוכם.
יש אזורים שנראים מוכרים – מנוכרים, סביבה שהיא מרמזת על מקומות דומים למוכר, אך לא בכולם היינו רוצים להימצא: תא קטן כמו תא של צילום עצמי (פוטו-רצח) בו מוקרן סרט של אנשים שונים שאומרים, כל אחד, מילה אחת. מילים שחוזרות על עצמן בכל התערוכה, בעברית-אנגלית-ערבית: סלחתי, בגדתי, אהבתי, גמרתי.
חדר שינה צר וגבוה, עם ערימה של כריות תקועות בקיר, מטבח-שוקת-חדר ניתוח, מלתחה של מכון כושר או בית ספר, מאחד הארונות או מאחורי הפרגוד בוקעים קולות של אנחות. ספק אנחות תשוקה, ספק אנחות כאב.
והמסלול המרכזי, שביל שחור ומשני צדדיו פרחים אדומים מוארים. כאשר פוסעים בשביל הזה, בחוסר ודאות מוחלטת לאן הוא מוביל, מסכים גדולים בשתי הקצוות, התחושה היא של מסלול נחיתה. על המסכים מוקרנים סרטים, כביש שמצולם מתוך רכב נוסע. זו אני הנוסעת, או זו שהולכת, או זו שממריאה? ואולי זו שנוחתת?
אבנים תלויות מהתקרה בחוטים דקים, כל כובד משקלם מאיים על המבקר. כמו כל האווירה המוזרה בתערוכה.
המון המון פרטים קטנים יש במיצב הזה. איש איש והפרשנות שיעניק להם. איש איש והמסלול שיבחר להתהלך בו. הרבה סיפורים קטנים, תחושה סוריאליסטית, מין תפאורה-פרשנות לסיפורים קפקאיים. מצד אחד תחושה של אפשרות בחירה, מצד שני, תחושה של אינוס ללכת “רק על הקווים”, בשבילים המסומנים והמותרים, המתאימים לבן אדם אחד בודד בלבד.
אה, כן, ובאותה הזדמנות, אם כבר נמצאים במוזיאון (ושילמתם את המחיר השערורייתי משהו) לא לפספס ביקור את הציורים היפים-יפים של אורי ריזמן (יש תמורה…)
ואף מילה על השוואה בין לין לסיגלית לנדאו, בהלנה רובינשטיין (שבהחלט שווה ביקור)
הילה לולו לין, מוזיאון תל אביב.
