לעמוד במקום אחד, לחזור על אותם הדברים שוב ושוב לבחור ולהחליט, אחת ולתמיד לתכנן לדעת מראש מה תהיה התוצאה המדוייקת הכל טוב ויפה. יש שקט בידיעה, בשיגרה. בלי גלים גבוהים, בלי תנודות רגשיות קיצוניות, כאלה שמותירות אותי באפיסת כוחות, מזועזעת עד עמקי נשמתי. אבל השקט הזה לא מתאים לי כרגע זקוקה לשינויים, ללַבַֿה גועשת להרגיש “עד העצם” לחוות, לזוז, לא לתכנן להתחיל ולזרום עם מה שקורה, עם מה שיבוא. גם אם מה שיבוא יכאב, ישרוט, ידמם כי שם, בפיצוץ, בדברים שקורים, הכי מעניין, והכי יצירתי, והכי חיים. רק בתוך האש אני מסוגלת לראות, להרגיש, ליצור, לחיות. ואז יכול לבוא השקט וכשיספיק לי ממנו, אתחיל הכל מחדש, מההתחלה ...
הצלמת Sabine Weiss (נולדה ב 1924) היא אחת הנציגות האחרונות של הצילום ההומניסטי, גישה שנולדה בצרפת מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. אנשים הולכים לאיבוד בתוך הרעש והעומס של העיר הגדלה למימדים מפלצתיים. וויס מפנה זרקור אל הלב הפועם, האנושי, שבלעדיו ...
המפגשים היומיומיים עם נשים שמגיעות אליי להצטלם בסטודיו מעוררים בי אינספור שאלות ותהיות. אולי השאיפה שלי להביא את האישה ה”אמיתית” לצילום הפורטרט שלה היא שגויה? אולי אני חייבת לשנות, להרים, לטשטש, להעלים, לשפץ את פני המצולמת בפוטושופ, עד שהיא תראה ...
בתקופה האחרונה אני חשה תשוקה עזה לצמצום, לדיוק. להיפטר ממה שלא נחוץ, לקנות פחות. אז השנה, החלטתי, אני עושה סדר יסודי בבית. שבת נראה לי כמו יום טוב למשימה הזו. גייסתי את הבנזוג (שסך הכל רצה לנוח, בצדק) הורדנו שקים ...
פעם אמרתי לקבוצה של נשים שלימדתי צילום, שאני מרגישה שאפילו מזג האויר כאן אלים. זה היה לפני כמה שנים טובות. לא מזמן פגשתי את אחת המשתתפות בקורס ההוא, שאמרה לי שמדי פעם היא נזכרת באמירה ההיא. חושבת, שמה שהרגשתי אז ...
כשלמדתי ב”קמרה” הייתי קיבוצניקית. מהרגע שהתחלתי ללמוד ביקשו ממני לצלם באירועים – חתונות, חגים, צילומי פספורט לתעודת חופשי חודשי של אגד וכך הלאה (כי בשביל מה שלחנו אותך ללמוד? תהיי שימושית !) שנאתי את המשימות האלה, אני אמנית (אז לא ...








