לה מאגה, תערוכת יחיד
אוצרת: אסנת ישראלי
גלריה 121, תל אביב
נובמבר 2013
La Maga – solo exhibition
לה מאגה, היא דמות מרכזית בספרו של חוליו קורטאסר “קלאס” (1963), “היא האישה שדמיינתי שאהיה… משוטטת ברחובות פריז…משוחררת ממוסכמות חברתיות… כל הזמן בתנועה. חופשיה.” אליסיה שחף.
בסדרת סרטי הווידיאו–ארט שיצרה אליסיה , היא קשובה לחופש הקיים בתנועת הגוף של המשתתפים, רובם אינם רקדנים מקצועיים, כאלה שאינם עסוקים באידיאל הגוף ומתמסרים לו באופן מודע. המשתתפים נעים במרחב המאפשר את האימפרוביזציה, לא על ידי הדגמה וחיקוי כי אם באמצעות תנועתיות המתרחקת ממקצוענות דידקטית. בספרו ממציא קורטאסר מילים חדשות שאינן קיימות בשפה המדוברת, מדלג בין לשונות ומציע אופני קריאה השונים מהרצף המקובל. באותו האופן, מקיימת אליסיה את החרות הקורטאסרית לטובת החופש היצירתי והחיבור אל הרגע. הגלריה משמשת כמעבדה. רוב עבודות הווידיאו מוקרנות ללא סאונד, למעט יצירת וידיאו–ארט אחת שבה נותרה המוסיקה המקורית. בכך מדגישה אליסיה את הניגודיות.
מרס קנינגהם כתב “..הגיע הזמן שהרקדנים ירקדו על הרגליים שלהם במקום על המוסיקה..”. הוא יצר את הכוריאוגרפיות שלו בדממה, בלי מוסיקה ורקדניו היו נחשפים למוסיקה שתלווה אותם על הבמה רק בחזרה הגנרלית.במיצב זה יוצרת אליסיה פעולה הפוכה לזו של קנינגהם, אך בה בעת גם דומה
הממשי, כך ע“פ לאקאן, “הוא מה שלא ניתן לדבר עליו“. במיצב, הממשי הוא החוויה הגופנית הגולמית והוא מבליח כאשר הסאונד מושתק והגוף מדבר עצמו בריקוד.
“If a dancer dances – which is not the same as having theories about dancing or wishing to dance or trying to dance or remembering in his body someone else’s dance – but if the dancer dances, everything is there…Our ecstasy in dance comes from the possible gift of freedom, the exhilarating moment that this exposing of the bare energy can give us. What it meant is not license but freedom.” Merce Cunningham 1952.
