העורף

בועז ארד ומיקי קרצמן חילקו מצלמות חד פעמיות לחסרי בית ולקבצני צמתים. כל אחד מהם קיבל את המצלמה ל- 24 שעות ו- 50 ש”ח. למחרת, כשמסרו את המצלמה, הם קיבלו עוד 100 ש”ח.

הצילומים מוצגים בתערוכה במוזיאון הרצליה, תערוכה קבוצתית בשם “העורף”, שמוצגת במסגרת הביאנלה לאמנות בהרצליה.

הצילומים נבחרו על ידי קרצמן וארד. צילומים שצולמו במצלמות פשוטות, על ידי אנשים שבשולי החברה, אנשים שכנראה לא עוסקים באמנות, שאין להם ידע תיאורטי או פרקטי בצילום.

מעניין לראות את הבחירות של שני האמנים, את נקודת המבט של אמנים פוריים, מוערכים, שעבודותיהם מוצגות במסגרות רבות, בעלי מקום מרכזי בסצנה האמנותית בארץ. הם יוזמים את הרעיון, הם עושים עבודת בחירה אוצרותית רצינית ומושכלת לגבי צילומיהם המוזמנים של חסרי הבית.

בכך, הם מבצעים פעולה של “הזזה” – של אנשי השוליים אל מרכז הסצנה התרבותית- אמנותית הישראלית: הם מעניקים מקום של כבוד לאנשים שקרוב לוודאי לא חלמו להמצא במרכז השיח האמנותי בארץ: ביאנלה, מוזיאון הרצליה המכובד.

מהעבודה עולות שאלות חברתיות ואמנותיות רבות – האם אפשר, בפעולה אחת פשוטה, ברעיון מעניין שעולה במוחם של שני אמנים, לשנות מעמד חברתי? האם מספיקה מצלמה פשוטה וחיים ברחובות כדי לצלם צילומים ראויים לתלייה במוזיאון? האם מספיקה החלטתם של אמנים כדי לקבוע מי ראוי להיות מוצג במוזיאון ומי לא? האם העבודה היא של חסרי הבית או של קרצמן וארד? האם יש קשר כלשהו בין התוצאות המודפסות לבין האמנים שיצרו אותם? האם אפשר לקרוא לאנשים שצילמו את התמונות הללו “צלמים”, “אמנים”? האם חייבים להיות חלק מדרך חיים מסויימת כדי לתעד אותה?

כשאני מבקרת בתערוכה ועולות כל כך הרבה שאלות, אני מרגישה שהביקור היה שווה. מבחינתי, עבודת אמנות צריכה לגרות לי גם את המחשבה, גם את העיניים וגם את הרגש (או לפחות אחד מהם). התערוכה הזו סיקרנה אותי, פתחה בפניי עולם שלא הכרתי ברמה המיידית, קירבה אותי למציאות חיים ולמראות שאמנם לא כיף בכלל לראות אותם, אבל אי אפשר להתעלם מהם. במובן הזה, זהו מסמך דוקומנטרי מרגש, אותנטי.

 

 

במידה רבה, הזכירה לי התערוכה הזו את התערוכה שראיתי לפני כמה חודשים בגלריה בבצלאל (שבמקרה או לא – מיקי קרצמן הוא ראש החוג לצילום שם), תערוכה בה הוצגו צילומים של צלמים עיוורים שעברו קורס מיוחד במינו ולמדו לצלם.

 

התערוכה מוצגת במוזיאון הרצליה עד ה- 15 לדצמבר 2007