Jen Davis מצלמת את עצמה.
מסתכלת ישר לתוך העיניים. של עצמה ושל העולם.
היא בודקת את כל מנעד הרגשות שלה כלפי עצמה. כלפי גופה.
את כל מנעד הרגשות של הצופה כלפיה, כלפי גופה.
Jen Davis © 4 AM
יש בצילומים שלה אהבה ושנאה, תשוקה, פנטזיות, ביקורתיות, השלמה, פשרה, ציניות, בושה, התרסה, בדידות, קנאה.
היא לא מסתירה, לא מתיפיפת. חולמת, לפעמים, להיות מישהי אחרת. להיראות אחרת.
חולמת להיות היא ושהעולם יקבל אותה כמו שהיא. שהיא תקבל את עצמה כמו שהיא.
העבודה של דייוויס מרגשת אותי. מאוד. היא מצליחה לעורר רגשות כל כך חזקים, בכל פריים ופריים. השמות של העבודות משלימים את הצילום.
רואים, מרגישים את האמת שלה. בכל הכנות.
Jen Davis © judgment
מרגש חזק ובעיקר כנה ומיתי
מנעד, מנעד – רוצים תמונות שלך!
🙂
התחברה לי
you’ve come a long way, baby.
יש לי עוד דרך. תודה על זה, מאוד מעניין לי.
צלמת מדהימה. מעולה. כל כך הרבה תמונות מעולות.
ואפילו באחת מהן היא אינה מחייכת. אפילו לא קצה של חיוך. אפילו לא בעיניים. כלום.
על צילום ובעיקר על צלמות.
לא יודעת אם את זוכרת אבל כשגרתי בפריז אחד הפוסטים שלך שלח אותי לתערוכה של נאן גולדין שריגשה אותי עד דמעות.
רוצים עוד 🙂
שהבאת עד כה.
יש בה משהו מלא קסם, בצלמת עצמה. התנהלות הגוף שלה מזכירה בעבודות רבות התנהלות גוף של פעוטה. גם תווי הפנים שלה לא מפריעים. סדרה מאלפת. נשבעת.
הצילומים שלה היו מעוררים כזו הערכה אם היא היתה בעלת מבנה גוף שונה?
ליולי- זו בדיוק אותה שאלה כמו “האם ואלס עם באשיר” היה כל-כך טוב בלי האנימציה. זה לא רלבנטי, זו יצירת האמנות וככזו היא עושה משהו למישהו.
תודה, לכולכן. גם אני מאוד אוהבת את הצלמת הזו.
אביגיל -זוכרת גם זוכרת. 🙂
ויולי יקירתי – חשבתי על זה (ועלייך, הפוך על הפוך כן) כשראיתי את הצילומים שלה.
אני חושבת שהיופי הוא בכנות שלה. אם היא הייתה רזה או “רגילה” וההתייחסות שלה לעצמה ולגוף שלה הייתה כזו – זה היה אותו הדבר, לדעתי.
לא?
ליולי- זו בדיוק אותה שאלה כמו “האם ואלס עם באשיר” היה כל-כך טוב בלי האנימציה. זה לא רלבנטי, זו יצירת האמנות וככזו היא עושה משהו למישהו.
ליולי- זו בדיוק אותה שאלה כמו “האם ואלס עם באשיר” היה כל-כך טוב בלי האנימציה. זה לא רלבנטי, זו יצירת האמנות וככזו היא עושה משהו למישהו.
היא מדהימה, ישירה, אמיצה ומרגשת מאוד. משהו ילדי תם וחכם בנוכחותה. צילומים יפהפיים. תודה לך.
יש שם כמה קומפוזיציות מרגשות שלא תלויות במבנה ובגודל שלה.
האומץ לחשוף מרשים כמובן בגלל שהמבנה הזה פחות מקובל, אבל הכשרון עומד בלי קשר. היא צלמת מעולה וזהו.
פה (הפה הזמני שלי) המבנה שלה הרבה יותר ממקובל. ולכן השאלה שלי. כמה מתוך התגובות מעלי הן שיקוף אישי שלנו בתוך מה שדיוויס מביאה בפנינו.
בעיני הקרסוליים שלה, רגילים לגמרי, אולי כמו שלי – ולכן התהיה שלי.
אליסיה, הפוך על הפוך… לגמרי.
כבר כמה זמן שנכנסת לכאן, ומשתאה מהעולם אליו את מזמינה אותי להיכנס. הפעם הכאב הקיומי של התמונות של Jen Davis יחד עם התמונות עצמן שהקומפוזציה שלהןפשוט מושלמת באופן בלתי מוסבר… הייתי חייבת לכתוב לך שגם אני כאן בצללים קוראת ומתבוננת ולהודות לך על החשיפה של החומרים האלה שבדרך אחרת לא היו נקרים על דרכי. אז שוב – תודה 🙂
מרתק לגמרי!
צילומים מרהיבים.
תודה.
גם אני מרותקת בשבועות האחרונים לדלת שאת פותחת לעבודות, צלמים ומקומות שכנראה לא הייתי נחשפת אליהם בקלות כזו, אם לא את….אז תודות 🙂
ובקשר לזו שכאן – אני מוצאת פער מרתק, מתח גדול בין מידותיה לילדותיות שבה היא תופסת את עצמה. שום רמז למיניות, אפילו בקושי לנשיות – כולל הצילום עם /על המשקל – בכל התמונות היא תופסת עצמה כילדה, אפילו ילדה קטנה.והתפיסה העצמית הזו כן מתחברת בעיני למיימדיה. מרתק.
באמת מרתק, הדלת הזו שחלי כתבה כאן שאת פותחת לעבודות של צלמים שלי ולאחרים הם אינם מוכרים, תודה רבה
תודה לכולכם, על הפרגון
עושה חשק להמשיך…
🙂
זה שהמשקל שלה נעשה כמו אמצעי אמנותי, אינטרוספקטיבי. היא מעבירה תחושות נשיות כל כך מוכרות של בושה וחשיפה, והמשקל הכבד שלה נעשה בכלל האיך שהיא מרגישה ורואה את עצמה, או לפחות זה המקור שלי להזדהות עם זה.
ואני מצטרפת לתודות, איזה חלונות נפלאים את פותחת (: