© Lori Vrba
בני אדם חשים צורך להגן על האהובים שלהם.
הצורך הזה, אני מאמינה, הוא מרכזי במיוחד בחייהם של הורים. מהרגע שהילדים שלנו יוצאים אל אויר העולם, אנחנו עסוקים בלהגן עליהם. כל הזמן. שיהיו בריאים בגופם ובנפשם, שלא ייפגעו ושלא יפגעו.
לורי מצלמת אנשים.
© Lori Vrba
ב“אני מאמין” שלה היא כותבת, שהיא מצלמת תמיד בשחור לבן, שאין לה פלאש, שהיא מאושרת שהיא עושה את מה שהיא אוהבת.
ובכל פריים ופריים שלה אפשר לראות, להרגיש, את אהבתה לצילום. לצילום ולאנשים.
את הבטחון שלה במה שהיא עושה.
לורי היא מסוג הצלמים שיש להם את הכשרון המדהים הזה – ללכוד את נפש האדם בעדשת המצלמה.
כל צילום שלה שראיתי הוא חגיגה לעיניים, אם זה צילומים “מוזמנים” או “אמנותיים” (החלוקה היא שלה)
הפרוייקט הזה של לורי – safekeeping – פשוט שבר את ליבי. היא מצלמת ילדים, לרוב ילדיה שלה, והיא בודקת בצילומים את גבולות ההגנה שהיא יכולה להעניק להם.
מפני מה היא מגנה עליהם, ואיך היא עושה זאת כשזה נראה בלתי אפשרי.
© Lori Vrba
אני חושבת, שפרוייקט מסוג זה, שמתחיל מצורך פנימי אישי, חוצה את גבולות התחושות הפרטיות של האמן, של בן האדם המסויים, והוא מדבר אל נפשו וראשו של כל אחד ואחד.
כי מה שלורי עושה בפרוייקט הזה הוא להסתכל לפחד בעיניים, לפחד הכי בסיסי, הכי מפחיד, הכי מכאיב, ולהתמודד איתו, לחפש לו פתרונות, לנהל איתו דו שיח ולא להפנות לו את הגב. להכיר בקיומו.
ובמילים שלה:
I strive to live a brave life. Bravery is being afraid and doing it anyway.
