בגיל 11 עליתי לארץ ולא ידעתי שהייתה שואה.
בארגנטינה ידעתי שאני יהודיה, ובכך הסתכם הקשר שלי ליהדות. העלייה שלנו לארץ נבעה מתוך הרצון של אמי לחיות לצד אחותה, ולא ממניעים אידאולוגיים.
וכך, כשלקחו אותנו בכיתה ז’ להצגה על אנה פרנק, נתקלתי לראשונה בחיי בשואה.
לא מיד הבנתי באיזה אירוע עצום מדובר, אבל הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מהסיפור הבודד והמיוחד של אנה, וחשתי הזדהות מוחלטת ומיידית עם הילדה הזו, שהייתה בת גילי, שכתבה יומן כמו שאני כתבתי.
בימים הבאים היא חיה בדמיוני, יכולתי לחוש ממש את הפחד והבדידות הנוראית שוודאי חוותה. לאט לאט חלחלה לתוכי ההכרה כמה אני בת מזל על שהמשפחה שלי הגיעה לארגנטינה מרוסיה וצרפת עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וכך זכיתי להכיר את כולם ולחיות איתם.
שנים רבות אחר כך פנתה אליי סיגל הראל מור. סיגל התרשמה מתערוכת הצילום שלי “גיבורות“, בה הצגתי דיוקנאות של נשים נפגעות אלימות מינית (הוצגה לראשונה בפברואר 2012 במרכז עינב בתל אביב). בעקבות זאת, הציעה לי להצטרף אליה לפרוייקט ייחודי שיזמה: קורס צילום לניצולי שואה, שבסיומו הוצגו בתערוכה צילום אחד של כל משתתף, שהתייחס לסיפור אחד מההיסטוריה האישית שלו.
למען האמת, היססתי אם להצטרף. מעולם לא לימדתי אנשים מבוגרים, ודאי לא ניצולי שואה. מה לי ולמהלך הזה, תהיתי. אבל סיגל לא ויתרה, ובסופו של דבר הסכמתי לנסות.
והתאהבתי.
בקורסים פגשתי אנשים באחרית ימיהם, שבוערת בהם התשוקה לחיים, גם כשהסביבה כבר מבטלת אותם ואת מקומם.
מהם למדתי שהביטוי “לעולם לא מאוחר מדי” הוא לא קלישאה, וצפיתי מרותקת בהיקסמות שלהם מהצילום, בגילוי האפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם. איך באמצעות מצלמה פשוטה, הדרכה בסיסית, נפתחות העיניים ונפתח הלב, ושטף של יצירתיות מתפרץ מתוכם.
וזה קורה גם כשהראייה לא כל כך טובה, גם כשהידיים רועדות מעט.
במהלך הקורסים, לאט לאט, ראיתי אותם. והבנתי שהם רוצים להיראות, ואני רוצה לסייע להם. להנציח אותם.
להראות כל אחד מהם, אחד ויחיד, כמו הילדה שכתבה יומן בעליית הגג.
כל המצולמים בתערוכה “מביטים קדימה” הם שורדי שואה, חלקם היו תלמידיי, את חלקם פגשתי במהלך השנים.
הצילום בפרופיל נועד להציג אותם כפי שהם בעיניי: גדולים מהחיים, אציליים, גאים, מלאי תשוקה ותקווה.
התערוכה “מביטים קדימה” הוצגה באוניברסיטת חיפה בגלריה במסדרון הספריה.
הצילומים:
