שלוש פעמים התעוררתי מאותו חלום, שלוש פעמים הוא חזר על עצמו. בחלום ניהלתי שיחה ארוכה עם ז׳נט. קראנו אחת לשניה מכשפה. ישבנו על כסאות לא נוחים ליד הבריכה אחרי שסיימנו לעבוד במטבח. היא חיכתה בסבלנות שאסיים לשחות את השלושים בריכות הקבועות, הגישה לי סיגריה בזמן שהתנגבתי. דיברנו ודיברנו וכל הזמן אמרתי אבל היא מתה, איך היא כל כך חיה שם בבריכה בשמש, מעשנת ומשתזפת. היא מתה. שלוש פעמים התעוררתי, שתיתי כוס מים וחזרתי לישון, והיא חזרה לחלום, המכשפה שלי.
רציתי רק לכתוב על ברזיל, על הקרנבל בברזיל, על הבית היפה שקניתי בבאיה דה סן סלבדור, אני לא יכולה לחשוב על ברזיל בלי ז׳נט, אפילו שהיא הייתה קריוקה, נולדה בריו, לא בסלבדור. היא תמיד הייתה קריוקה.
כשהחלטנו להגשים חלום ולנסוע לקרנבל, היה לנו ברור שאם קרנבל אז רק בבאיה. (אני רואה באתר של הקרנבל בברזיל שגם בסלבדור יש במות כמו בריו, כשאנחנו היינו שם הכול התנהל ברחובות). אלה היו עשרה ימים של עוצמות שקשה להכיל. רקדנו ושרנו והזענו ושתינו בירה ונדחסנו בין המוני אנשים מזיעים, שרים ורוקדים. זו הייתה חוויה של פעם בחיים, נהנתי מכול רגע אבל לא הייתי חוזרת לשם. היו גם רגעים מפחידים, זוכרת אחד במיוחד שאישה בהריון מתקדם נדחפה בין קיר להמון שרץ אחרי משאית עליה שרה זמרת מפורסמת, שכחתי את שמה. האישה הושיטה לי ידיים במבט מבועת, ואני חיבקתי-סוככתי עליה עד שהנחשול האדיר הזה עבר אותנו.
התהלוכות (משאיות ענק שעברו לאט ברחוב הראשי, משמיעות מוזיקה בווליום מוגזם, עליהן רקדו ושרו להקות מקומיות שהתכוננו כול השנה לקראת הקרנבל) התחילו אחר הצהריים ונמשכו אל תוך הלילה. במהלך היום בילינו על שפת הים ונסענו לטייל בסביבה הרגועה יותר. הבית שקניתי נראה כמו בית טיפוסי בפלוריניו, המרכז ההיסטורי של באיה. צבעוני מאוד על רחובות מרוצפים באבנים אפורות.
ברזיל
